ריח הורדים

אני זוכר

את רבעי העוף המצופים,

ובגינה שבחוץ, את ריח הורדים.

את רגלי העירומות הרצות על הדשא המטופח,

את השריטות, ודם התמימות, לא אשכח.

אני זוכר

את השקלים הבודדים שבקניון,

עד פעימת לבי, עד יומי האחרון.

את ארוחות הצהריים בחיפה,

אותה, מאופרת, מטופחת, כל כך יפה.

אני זוכר

שהיא הייתה שם תמיד,

ופועלה לא חדל להתמיד,

אפילו כשמנהג האכילה בחוץ כבר נשכח,

וכשהיינו גדולים מדי בכדי לשחק על הדשא המטופח.

כל אלה היו,

ולא יהיו,

נותרו זכרונות של אושר, חצי מחוקים,

חצי חרוטים –

בליבנו,

במוחנו,

בנפשנו,

בהוויתנו,

בימינו,

באורנו, ובחושך,

באהבתנו.

אך את ריח הורדים שבגינתך, סבתא,

אני לעולם לא אשכח.

את ריח הורדים שבגינתך,

שהיה הוא כחיוכך וצחוקך,

איך לא אשכחך,

כי כמו ריח הורדים אשר התגלגל לחיכי,

כך את, סבתא, חרוטה בתוכי.

ודמך זורם בדמי.

וחייך הם חיי.

ובמותך,

ימות אצלי משהו,