הפרידה שלי מאריק איינשטיין

הפרידה שלי מאריק איינשטיין

אני יודעת שאני מתנצלת יותר מדַי, אבל הפעם ההתנצלות-מראש נחוצה לי מאוד:

יש לי הרגשה קשה ולא נעימה – אתמול נפרדנו מן הישראליוּת האשכנזית "ההיא", מארץ ישראל "ההיא" שאולי הייתה מדומיינת או קיימת באיזשהו זיכרון קולקטיבי מושתל שהוא, אריק, סימל, סימן, ואליה התגעגע: "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי".

http://www.youtube.com/watch?v=5ABbjOapFys

אם שמתם לב, דווקא אריק איינשטיין התנהג, התנהל, באשכנזיוּת מופְחֶתֶת, אם אפשר ככה להתבטא. הוא ביצע חיקויים לכל מי-ו-מה-ש-זז בארץ, בלי להשפיל עדה כלשהי, בלי להתנשא על עדה כלשהי.

צורם לי שאחד יהורם גאון לא הופיע אתמול (כנראה). יריבוּת? קנאה? הוא ס"ט ואריק סתם אשכנזי?

צורם לי שלמעשה, הדור של נכדַי לא מכיר ולא יכיר אֶת אריק איינשטיין (אני לא מדברת על נכדַי הפרטיים, ברור): הזמר הלאומי הוא אייל גולן, עם 10%-20% עברית (כבר התנצלתי), והשירים של היום, כולל השירים ה"אשכנזים", נשענים על 20%-10% עברית.

ואני לא מדברת על האנגלוניזציה-האמריקניזציה, שגם היא רדודה.

צורם לי וכואב לי שהעושר הרגשי נותר "טריטוריה אַשְׁכָּרָה אשכנזית" – אף על פי שלא-פעם אצל ה"אשכנזים" נשמעת שטחיוּת, רדידוּת.

בשירים שאריק כתב אין מילים גבוהות – אבל יש קונוטציוֹת-עומק, הקשרים לעומק. לַבטן. היום מעטים מאוד פונים כמוהו ל'בפנוכו' האמיתי, לבטן.

ואני חוששת שהפן הזה נאלם / נעלם אתמול.