דני

מתוקה, ממש כמו המעדן,

רק שאת שם ואני, אני כאן,

את עם מחשבותייך,

אני חושב עלייך.

זה היה קצר, עם קצת קרבה,

וזו לא הכמות, זו האיכות שחשובה,

אך מה שהיה היה, אפילו אם מדובר בטעות טפשית,

ולא קם האדם שיחזיר את גלגל הזמן אחורנית.

אמנם לא הכרנו, אני זוכר שרצית שלך אכתוב,

ואני חשבתי שכדי לכתוב צריך לכאוב,

אז הנה פיסת מציאות, ממני אלייך, אל הלב,

כל אחת ממילותיי, ותעייני בשירים, נכתבה בכאב.

אך עדיין, עקשנית ורציונלית,

בחרת לא להיות איתי אמוציונלית.

עשית את הצעד החכם,

לגמור את מה שגם ככה לא יכול היה להיות קיים,

לתת לי לנתב מחדש את מחשבותיי,

ולהמשיך בחיי.

עשית את הצעד המושלם,

ודאגת לבטחון הנשמה,

ואמרת את המילה האחרונה –

שאת לא רוצה להישאר פגועה.

ולא נותר לי אלא להצדיק אותך, חמודתי,

הרי גם אני כמו שהבטחתי, תמיד אמיתי.

אך אם במילותייך האחרונות הרגשתי כאב,

וצביטה קטנה בלב,

ואם אני באמת כותב את אלה המילים,

ושולח לך מסרים,

אז אני מבין,

שבטח פספסתי משהו טוב,

אחרת לא הייתה סיבה לכאוב.