גזענות, סטיגמות, עד מתי?

לפעמים נדמה לאדם כי הוא חסין לקבל מילים תועות/ או טועות

אך כשהן מגיעות ממקום של זלזול וסטיגמות הן בהחלט אבודות.

מסכן האדם שנגזרו עליו סטיגמות חסרות שליטה,

דעות קדומות אשר נדבקו בו ללא עוררין, ואינו יכול לשנותן.

ובעצם למה לו לשנותן, זה הוא, ככה הוא אוהב להיות, כך הוא אוהב להתלבש, הוא אוהב גבר ולא אישה-אז מה.

והרי למעשה אף אחד לא חייב לו כלום, וגם הוא לא חייב לאף אחד כלום, אך כולם חייבים להיות אנושיים ואולי אף למען עצמם.

אך יש לו תמיד את הזכות להיפגע, הוא יכול לבחור אם וממי להיפגע,

ובהחלט אף אחד לא יכול למנוע ממנו את הרגשת הפגיעה.

למי יש את הזכות להדביק סטיגמה על אדם? ומהי בכלל זכות?

האם מי שנמצא במקום מסויים יכול לזלזל במישהו ממקום אחר?

הרי כולנו שווים, כולנו אותו דבר. העשיר, העני, היהודי, הנוצרי או הערבי, החלש והחזק, הגבר האישה, ההומו והסטרייט. למי יש את הזכות להרים את האף על השני. אנחנו הרי העם שסבל הכי הרבה מן הגזענות

והנה אנחנו עושים בדיוק אותו דבר בדברים הקטנים ביותר: מי מלומד? למי יש תעודה? ומי אמר שמי שמלומד או בעל תואר הוא יותר נחשב מאחר שלא הצליח להשיג תעודת בגרות, או שאינו מסוגל לשבת בכיתה וללמוד.

הדברים הם קשים, במדינה שאוהבים בה לשנוא, אנחנו חווים את זה בחיי היום יום, מול מסך הטלוויזיה, בעבודה, ברחוב ואפילו במשפחה.

אדם לאדם זאב זה ברור ומוכח, וחבל.

טוב שיש את הקן החם והאוהב, את האישה והילדים, את העיסוקים והתחביבים. צריך ונכון להתמקד באמת ולא בשקר.

ולהחליט מתי להיפגע, ואיך להגיב, אם להגיב.

האדם אינו קיר וגם לו יש פה עבור המילים.