יקירתי

יקירתי,

כבר חצות וחצי. את ודאי כבר ישנה. אני אוהבת את השעה הזו לכתיבה או לקריאה. שאלת אותי אם אני חושבת שהמקום שאת מקימה יצליח. יקרה שלי, המקום ספוג בעוצמות אנרגטיות אדירות. אני עדין מלאה באנרגיה, את התחושה קשה לי לתאר, אבל החזה שלי רחב, (אני מתכוונת בית החזה,החזה נשאר קטן לצערי). אני נושמת ויש מקום להמון אויר. וזו לא מליצה, זו תחשה פיזית. אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה הרגשתי כך. אתמול כשעליתי לאוטובוס וביקשתי כרטיס של גימלאי, הנהג אמר לי שאני כנראה עובדת עליו. אמרתי שלכן אני מראה תעודה. ואז הוא אמר לי, "אני לא צוחק, את קורנת נעורים." זה מה שקרה לי אצלך.

אלה אהובה שלי, בני שאל איך היה, ואני אמרתי שהיה נפלא. הוא הסתכל עלי ואני ראיתי בעיניו שהוא מרגיש שמשהוא עבר עלי הוא רק לא מבין מה.

אניח לך עכשיו, אני יודעת שאת מעדיפה לקרוא דברים קצרים. אבל לפחות כתבתי באותיות גדולות. תודה יקרה שהשתתפת בתגובות לשיר שכתבתי על המערה.

אלה אהובה, מחבקת אותך. ועכשיו אני יכולה לעצום עיניים ולחוש בחיבוק.

שלך נורית