דלתות

דלתות

גם שנים לאחר מכן, עדיין היה החלום חוזר על עצמו. הדלת נפתחה כבר מזמן, אך עדיין סגרו

 עליה חלומותיה.

 מבעד לחריץ הקטן הפתוח, שדרכו אי אפשר לעבור, אפשר היה רק להסתכל.

לא בטוח שכדאי היה לראות את המראות, אבל לשרה לא היתה ממש ברירה אחרת.

היא פשוט גרה שם, והדלת הזו היתה סוגרת עליה, שלא תצא, כי "כבוד בת מלך פנימה",

ו"לא, זה ממש לא משנה שאת לא מרגישה כמו בת מלך, העיקר שתנהגי כראוי".

הוא היה יושב שם, עטוף גלימה שהסתירה את הגוף אך לא את המבט החמדני שהיה

שולח אל הנשים האומללות שבאו לבקש את ברכתו. ושרה, שלא הורשתה להיכנס, יכלה

רק לרחם עליהן שהן מאמינות לו ולכשפיו, כי הוא היה איש מכובד, כמעט כמו רב.

אחת באה לבקש פריון מהיר. האחרת – זיווג משמיים. עוד אחת ביקשה פרנסה טובה.

היתה גם מי שביקשה בריאות ואריכות ימים. והוא, היה מוציא את ידיו הענוגות מבעד

לגלימה, מניח על ראשיהן, וממלמל ברכות בשפה שהובנה רק לו.

מאחורי הדלת ניסתה שרה לנהוג כראוי.

ריח המרק המתבשל לשבת, רחש מכונת הכביסה הבלתי פוסק, חום המגהץ הבוער,

והכל מאחורי הדלת, "שלא תעיזי לצאת, הברכה לא תתקיים".

אחת מהן אכן הרתה וילדה. האחרת אכן מצאה זיווג, שלמרות שלא עלה יפה, בכל זאת

זה בטח היה בזכות הברכה.

שרה יכלה לחוש את מבטיו, אך לא לראות אותם. היא יכלה להריח את ריחות תשוקתו,

אך לא להתענג עליהם. היא יכלה לשמוע את קולו, אך לא להבין את מלותיו.

שרה גדלה בבית שבו "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אשה מסורה". עם השנים למדה

לדכא תשוקות, למחוק רצונות, להרחיק מאווים, להדחיק מחשבות. בזה היא היתה

אלופה של ממש.

נעולה בתוך הכלא שבנה לה, הגניבה בחשאי ספרים, התעמקה בקריאת חמשת חומשי תורה, 

קראה כל אות, פיתחה דעות משל עצמה שאיש לא התעניין בן, ערכה פירושים משלה אפילו

לעשרת הדברות, מנסה להבין אותן  פעם כפשוטן ופעם במשמעותן העמוקה ביותר. 

באותו בוקר של יום שישי, כשהצלי כבר על האש, וידיה עסוקות בצחצוח הסירים,

נמשכה כבמגנט אל חריץ הדלת, כועסת על עצמה, מתקשה להבין את המהומה שבתוכה,

ומסרבת להאמין למראות.

מרותקת לפתח, עמדה שעה ארוכה והתבוננה במעשיו, שוכחת את התבשיל על האש,

חורכת את הסיר, מתעלמת מהנעשה בתוך המטבח הקטן, חרדתה הולכת וגדלה.

לפתע פתחה את הדלת לרווחה, מורדת בכל מה שלימדו אותה החיים, זועקת בקול:

"לא תנאף! לא תנאף"!

צביה גולן