מוסיקה אלמותית ©

מוסיקה אלוהית מתוך האורטוריה האלמותית "חג המולד" של יוהן סבסטיאן

באך מתנגנת  ממסך המחשב. והמוסיקה הזו משכיחה ממני מה שאיני רוצה למנות, איבדתי ואיני רוצה לדעת המוסיקה זורמת בעוצמה רכה בין סדקי פָּנַי  עין אלוהים צופיה משום מקום כממתק דביק. וחיי הם שבת ממושכת שבה השעות כדגים חולפים בשקט המוסיקלי.

הכינור רוקד ותשומת ליבי נתפסת במשהו, אני מקדישה עצמי כחלק ולא בשלמות, כאשר מעדיפה את תפיסתי רחבת העולם הפנימי על מדעתי המלאה, שוב איני יכולה לשמוע את דופק השלמות.

השלווה מלווה את השלמות, הפחד מלווה את החלק, האינטואיציה מגיעה אל מעבר למוקד הצורה והרקע של התפיסה המרחבית.

כבר אמרתי פעם שכל אחד ואחת מאיתנו הוא בסופו של דבר בודד. מעדיפה הייתי לחשוב על כאן ועכשיו וכוונתי שרגעי הבדידות שלי נראים איכשהו נכונים יותר.

 המילה "אלוהים" מקבלת משמעות לגבי כאשר אני לבד, אין לה משמעות בעיני בעת וויכוח, דת היא משהו שלא כל אחד יכול לרכוש אני יכולה להאמין במשהו רק כאשר איני מדברת עליו.

אני זקוקה ללבד  כשם שאני זקוקה למזון, למנוחה והלבד כמו אכילה ומנוחה מספקת אותי ביותר כאשר היא תואמת את הקצב של צרכי, לבד המתוכנן לפי לוח זמנים אינו מזין אותי.

נדמה לי שלבד זה שם כמעט מטעה, לגבי דידי להיות לבד משמעו ביחד. הפגישה המחודשת שלי עם המוסיקה והטבע והכלב שרץ בשבילים ובכביש מרחרח את  סימני החיים שעברו לפניו, עבורי זאת ההוויה; האיחוד של עצמי עם הכל. בשבילי עיקר הבדידות מתמצה בחיבור כל חלקי יחדיו שבו יכולה אני שוב לראות שהדברים הקטנים הם אכן הקטנים, והגדולים – אכן גדולים.

מאמינה אני שהבדידות היא מעשה עמוק והכרחי של אהבה עצמית והערכה עצמית.