על המזח

    על המזח ים כחול, בשעת בוקר מאד מוקדמת. אנשים עוד ישנים, אין נפש חיה ברחוב, וליבו של האדם נדלק בחוזקה, ומדיר צעדיו אל הדממה.

   בכל יום שישי בחמש לפנות בוקר, היה סבי מרדכי לוי-אביה של אימי, משכים ויוצא לדרך, אל הנהר הגדול שם על גדות חופי החשכה להטיל את חכתו אל אדרת הארגמן הרחבה.

   היה שולה מן המים דגים גדולים, מביא אותם אל ביתו, ומבשל אותם להנאתו, ולהנאת בני המשפחה אשר התעוררו כבר והסתחררו מהריחות המשגעים.

   את אימי זהבה שהייתה אז בת ארבע בלבד, הוא היה מזמין למטבח, ואומר לה לשבת על המדרגות ולחכות שתעבור אישה בהריון ותיתן לה פיתה עמוסה בדגי הפלא אשר הכין בבוקר שישי רגיל. וכשהייתה עוברת אישה בהריון אימי הייתה צועקת לאחותה חיה כדי שתבוא ותשתתף בחוויית המצווה שאביה זה עתה רקח.

   ובאותו יום שישי ממש וככל ימי שישי האחרים, הייתה מכינה סבתי שמחה קובה אדומה גדולה, בסירים ענקיים. סבתא התרגלה כבר לשגרה המבורכת, והייתה מאושרת לקחת את האוכל לבית הכנסת, שם היו מתקבצים עניי העידה אשר לא שפר גורלם למנת אוכל ביום השבת.

   ליבו של מרדכי לוי היה נדלק בחוזקה, מהבהב אור בחושך, סובב קול בדממה. היה מחכה, ומחכה, מטיל חכתו אל הים בשקיקה, בעוד הים מניף סימן, כי הגיע הזמן לנתינה הגדולה.

עַל הַמֵּזַח-

הַיָּם סוֹעֵר אוֹ שָׁקֵט.

מְעֵבֶר נִבָּט הָאֹפֶק הָרָחָב,

וְהַלֵּב אֵלָיו מְזַנֵּק.

וְהָאָדָם יוֹשֵׁב וּמְחַכֶּה,

לְאוֹת וְסִמָן מִן הַמַּיִם,

כִּי הִגִּיעָה הַשָּׁעָה,

לִדְלּוֹת עוֹד מִצְוּוֹת שָׁמַיִם.

©  כל הזכויות שמורות לאלי משעלי