שירים

הפסיכולוגית שלי נכנסה להריון
הבטן שלה תופחת מפגישה לפגישה,
ואני יודעת
שיש בתוכה מישהו שניזון מחיי העלובים,
סופג אל תוך גופו הקט את המכאובים שלי,
מתפתח דרך הנפש המורעלת שלי.

רק היקף החום הזה ששומר עליו
מפריד בינינו.
על כן אני מקנאה לו
ולא יכולה להזיז את העיניים מהבטן שלה.

שלושה חודשים לאחר הלידה
חזרתי.
היא רזתה.
עכשיו אני לא יכולה להזיז את העיניים מהשדיים
גדושי החלב שלה, החיבור ביניהם לבין הבטן שלה,
שם ודאי הוא מחובק, מעורסל ומוגן.
שוב אני מוצאת את עצמי מקנאה בו מרחוק.