מלכות הטיפשות

נדמה שכל אימת שאפנה עיני לאחור,

היא תבלה שם, כן, כך היא נוהגת,

וכלל לא משנה לה אם נחשך או נאור,

היא תרדה בם, כן, לכל היא לועגת.

וכשאני מסתבך בחבלי מציאות,

היא בשקיקה איזה כובע סורגת.

ובעת אין מביט, זוחל בהחבא אל פניי החיוך,

מבלי נימת היסוס, אולי גיחוך,

היא קולטת אותו, שולפת, הורגת.

עת אני שוקע אט אל כס מנוחתי,

בין ערוצי הטלוויזיה היא מפזזת, מזגזגת,

ולחשוב כי דבר מה ביקשתי

דממה

והיא בדחייה,

סופגת בזלזול מופגן, מפריעה, מרעישה ושואגת.

בכל דקה שחולפת,

תקווה מתנדפת,

היא מצידה על עיניי מדלגת

כשהיא מקפיצה מול פליאתי עוד משקה קשה,

זה מוגזם, בעורמה של מורכב ופשוט,

אני שח לה, אך היא תמיד חורגת.

בכל דקה שחולפת,

מציאות מתעלפת,

היא מצידה על עיניי מדלגת

כשהיא מפציצה את תפילתי כמטה משה,

זה מוגזם, העוצמה מלכות הטיפשות,

אני שח לעצמי,

אך היא מצידה עלינו חוגגת.