חתיכה אחר חתיכה

חתיכה אחר חתיכה

חתיכה אחר חתיכה

מתחילים מהתחתית

במעגל

ועולים מעלה

ופתאום נופלת אחת באמצע

ועוד אחת מהצד השני.

להדביק, להדביק במהירות

בכפיתיות

שלא יקרוס הכל

מדביקים ונופל

ממשיכים

עם שתי הידיים

מכל הצדדים

במהירות

מדביק ונופל אחר

מדביק ונופל.

לאט לאט הם נתפסים,

שורדים.

לא נופלים כבר באותה מהירות.

מה שנפל נדבק מהר יותר.

חתיכה פה חתיכה שם.

והנה כבר יש צורה,

כבר לא הכל הרוס.

חתיכה אחר חתיכה,

פה בצד ופה באמצע,

ונוצרת עוד שכבה,

עוד גובה נוצר.

ופתאום סדק,

גדול, מקצה לקצה

באלכסון

במפתיע

כשכבר חושבים שעבר,

שהתגברנו.

ואי אפשר לתקן,

ואי אפשר להדביק,

ואין חתיכות שנופלות

ומצטברות.

יש רק שבר אחד גדול

והרס.

וכל כך רוצים להתייאש

ולהפסיק.

אבל מתחילים מחדש.

ואולי עכשיו זה כבר יותר קל,

כבר לא צריך להדביק חתיכה אחר חתיכה,

ואפשר די מהר לחזור לנקודת ההתחלה.

ואולי זה בעצם תחילת הסוף,

סוף המשבר,

אבל גם סוף העבר.

ונשארת עצבות,

עצבות ללא סוף,

אבל יש גם תקווה.