האנשים השקופים

בלי אור זרקורים לם כמגן,

נועדו הם לחיות חיים חשופים,

ובהרף מבט,

ליבי כנצבט,

כשראיתי את סחי מדיהם,

מעופשים ושרופים.

בשעת לילה ויום הם סביבנו,

אלו הם האנשים השקופים.

הם חיים במחוזות זווית העין,

בערי אבק ועיירות שכוחות,

סוחבי שקיות מרכולים.

שמא עטורי קרבות,

שמא עוטי אותות קין,

הם ניצבים בהפקת החיים,

נוכחים נפקדים, חלולים.

הם גרים בדירות בבניינים,

אותם אף מבט אינו מחפש.

הם עובדים קשי יום,

תיבות דואר זולגות חשבונות,

ריח שתן איום, חדרי מדרגות.

ממלכה בלי אצולה ובלי כס.

הם יגישו לך בחום את המנה,

או יעצרו פה בדיוק בתחנה,

ישמרו בקופסאות השימורים

על תפח השמרים,

או יבקשו מושב באוטובוס,

כי פעם סיפרו להם שמפני שיבה קמים,

והיכן בכלל גרים פני הזקנים ההדורים?

אתה מעמיק במבט שלוב סליחה,

אכזב ורצוף,

מה היה רם ומר עצבך,

אילו ידעת

כי בעיניהם,

אתה הוא השקוף.