פגישה חצי
פגישה
היא יושבת
כפופה בכיסאה, סנטרה כמעט נוגע בברך הימינית של רגלה. לובן שערה בהק באור המנורה
החוור כהילת קודש.קשקשים לבנים תלויים על עור פניה מטים לנשור, שפתיה משוחות באודם
חום אדום כמו שאהבה פעם, על זה היא לא מוותרת.
מתוקה'לה כך
קוראות לה המטפלות במקום הזה, למרות ששמה הוא שרה. כולם כאן אוהבים אותה ועוד יותר
אוהבים לשמוע את סיפוריה שכן זיכרונה נשאר רענן וצעיר.
"מתוקה'לה
ספרי לנו על עבודתך כשחקנית תיאטרון"
"מתוקה'לה
ספרי לנו איך הכרת את מוטי"
כך היו מבקשים
ממנה בכל פעם שהייתה יושבת בלובי על כסא הגלגלים שלה ומשוחחת עם האנשים שעדיין
זיכרונם היה תקין.
"זיווה ,
תביאי לי בבקשה כוס מים"
"בבקשה
מתוקה'לה, מיד"
זיווה מגישה
לה את כוס המים ומתוקה'לה אומרת לה,
"שבי רגע
לידי , זיווה, את יודעת..." כך הייתה מתחילה לספר ומושכת לה מאזינים שבאים
ויושבים לידה, גומעים את סיפוריה בשקיקה.
"את יודעת זיווה , אני בגילך
הייתי בשיא הקריירה שלי. יום אחד באתי לחזרות אחרונות להצגה שהיינו אמורים להעלות
אחרי חודש של אימונים, בסוף ההצגה יצאתי להתניע את רכבי ולנסוע הביתה, הרכב דמם ולא
יכולתי להתניע אותו, אותו יום היה יום חורפי מאד, הגשם הכה בגג הרכב כאילו הייתה
מפולת אבנים מאיזה הר גבוה. יהודה, השחקן לצידי בדיוק יצא אף הוא, ניסה להתניע ולא
הצליח אחרי מאמצים רבים, לבסוף הציע לי טרמפ, עטף אותי במעילו ויצאתי מרכבי ועברתי
אל רכבו".
"שרה'לה , תשאירי כאן את הרכב ובבוקר אולי הגרר
יתקן לך או נראה מה יהיה"
"או קיי
יהודה ותודה רבה לך"
עליתי לרכב של
יהודה והתחלנו לנסוע בדרך אל ביתי"
מתוקה'לה
מכווצת את עיניה , כאילו להיזכר טוב יותר או שוב לחוות את אותה חוויה של אז.לאחר
מכן היא מפנה ראשה ומביטה בזיווה ובמעט האנשים שהתקבצו לידה להקשיב לה.והיא
ממשיכה..
"יהודה
היה שחקן מצליח מאד וחבר טוב, הוא היה גם מצחיק מאד, תמיד היה עליז ומספר בדיחות
אבל בהצגות היה מאד רציני.
"מתוקה'לה
, אל תמתחי אותנו, הכול היה בסדר?" שאלה אחת מדיירות המקום.
"נכון ,
מתוקה'לה, הם לא יכולים לשאת מתח " אמרה זיווה.
"בסדר,
בסדר, אני ממשיכה"
"הכביש
היה חלק מפאת הגשם, הראות הייתה לקויה , בקושי ראינו את הדרך. יהודה נסע מאד לאט,
אני לא דיברתי איתו והוא התאמץ לראות טוב יותר בחושך. פתאום נשמע פיצוץ חזק בזנב
הרכב והוא התחיל לזגזג ולהחליק על הכביש, יהודה ניסע לבלום וזה היה גרוע יותר , הרכב
החליק, התהפך, ונעצר בצד הדרך.
"יו, ומה
קרה לכם ?" שאלה זיווה האחות המטפלת , בחורה בשנות הארבעים לחייה, שיערה צבוע
פסים בהירים בניגוד לגון פניה הכהה, גופה רזה ושדיה גדולים.
"כן ,
כן, מה קרה לך וליהודה?" שאלה אשה היושבת לצידה של מתוקה'לה.
"אני ,
כמו שאתם רואים גם היום, נפגעתי בעמוד השדרה ולצערי יהודה נפטר"
"אוי,
מצטערים , אבל מה עשית שם בלילה?" שאל גבר שני.
מתוקה'לה אוחזת
שוב בכוס, לוגמת עוד לגימת מים קטנה ומגרגרת. סבה את ראשה לאחור כמו לחפש מישהו ,
חוזרת ומתקפלת שוב ככדור צמר.
"הגשם
פסק ואני זחלתי דרך חלון הרכב החוצה, עדיין לא חשתי בכאבים, הוצאתי מטפחת לבנה
מתיקי שבכסא הקדמי של הרכב והתחלתי לנופף ולזעוק לעזרה.
פתאום
מתוקה'לה מרימה את עיניה וקולה נדם, שיעול
קל נשמע והיא אוחזת בכוס המים לוגמת ומגרגרת מעט. היא לא מפסיקה לנעוץ מבטה באיש
הפוסע לאיטו, זקנו הלבן מעטר את פניו וכל לבושו שחור מלבד חולצתו הלבנה. היא לא
יכולה הייתה להמשיך ולספר כאילו והפכה לנציב מלח.
"מתוקה'לה
, מה קרה ?" שאלה זיווה.
"האיש
הזה מוכר לי" בקושי יוצאות המילים מפיה.
האיש מתקרב
אליהם ושואל,
"אולי
אתם יודעים באיזה חדר שוכר יוסף המאירי?"
"באתי
לפי בקשתו לקרוא בפניו פרקי תורה"
פתאום גופה של
מתוקה'לה מעט מתיישר ועיניה אורו.
"כן
ידעתי, אני שיחקתי איתך בהצגה לפני שחזרת בתשובה !"
"נכון
הייתי שחקן אבל אינני זוכר אותך, התוכלי לנקוב בשמך או אולי מתי נפגשנו?"
"כן
בטח" שְׂמֵחָה מתוקה'לה להזכיר לו.
כולם יושבים
בשקט ודרוכים לשמוע מהיכן מתוקה'לה מכירה איש דת כזה ועוד מוסיפה שהיא שיחקה איתו
בהצגה.
"כן בטח,
שיחקנו ב"תל אביב הקטנה" בחמאם ביפו" אמרה בשמחה.
איש הדת לא זוכר
אותה, זה היה ממש מזמן , את רוב הקרירה שלו עשה בסרטים במיוחד ב"מציצים", אבל הוא מהנהן בראשו ומחייך. שולף ברכה לבריאות שלמה וממשיך.
"מי זה?,
מי זה?" כולם שואלים אותה.
מתוקה'לה לא מוויתרת
וקוראת בשמו, האיש עוצר וחוזר אליה.
"מה שמך
, איך אמרת שקוראים לך בישראל?"
"שרה"
השיבה.
"סליחה
באמת אבל תזכירי לי מעט איך את זוכרת אותי?"
"אותו
לילה ארור שרכבנו התהפך לצד הדרך ביום גשום , אתה זוכר?, אחרי החזרות להצגה, אני
נפצעתי ובן זוגי נפטר. יצאתי מהרכב וביקשתי עזרה, אתה נזכר?"
"אני
מתחיל להיזכר, כן ,כן, את בקושי עמדת על רגלייך וכשהגעתי אלייך נפלת עליי"
"יופי ,
אתה זוכר" עיניה אורו וידה שאוחזת בכוס רועדת והמים גולשים מעט החוצה.
כולם מביטים
באיש עם העיניים הכחולות והדיבור המהיר. איש לא זיהה אותו כאדם שהיה פעם חילוני.
הוא נראה כל כך חרדי וכל כך מכובד שאף אחד לא נובר בעברו המפורסם.
"כן, אתה
הצלת אותי והזמנת אמבולנס ליהודה . מאז לא ראיתי אותך" אמרה מתוקה'לה ועיניה
נוצצות מדמעות .
רחלי ג.
7.12
© כל הזכויות שמורות לרחלי ג.
