חלום שחור

אני שומע את השקט - צליל שמורכב מזמזום חשמלי וצפצוף חד. מול העיניים - כלום; מסך שחור אטום. אם תשאלו את קזימיר מלביץ' הוא יגיד לכם שהמסך השחור הזה הוא הכל, ובכ"ז אני מנסה להחליף אותו בתמונה. אחת מציאותית יותר, פחות קונספטואלית - זו שהופיעה עד לפני רגע, לפני שהתחלתי לשמוע את השקט.

  הכל מתערפל, אני מתחיל לראות דמות איפושהו שם בתוך כל השחור הזה, אבל שיעול של מישהו מפריע לי להתרכז; שיעול מבוגר, חולה. אני מנסה להתעלם, להעביר אותו כמו עוד דף פרסומי בעיתון אבל משהו באותו רגע אומר לי שנכשלתי, מודיע לי שאין סיכוי שתחזור, שכוס הקפה שישבנו עליה עד לפני הזמזום לא תתרוקן לעולם.

  אני מנסה לדמיין, ליצור עולם נוסף בתוך החלל השחור, לכתוב תסריט המשך לאותו חלום. ואני רואה שולחן עגול עם שני כסאות בר גבוהים, נשענים על רגלי מתכת. על השולחן עומדים שני ספלי זכוכית קטנים, כמעט מלאים, לצד מפית משומשת וכפית כסופה. המיקום לא זכור לי אז אני רואה את הכל על במה קטנה עם רקע שחור ותאורה עדינה ממוקדת. אני שם, אתה לא. ואני מתאמץ... באמת שאני מנסה, אבל אתה פשט לא שם.

          אני מרגיש את הקהל. הם נועצים בי מבטים. בוחנים אותי כאילו שעשיתי משהו רע. יושבים מולי ושותקים. אני מנסה לחפש אותך בחושך, מושיט ידיים כמו עיוור, אולי אצליח לגעת בך, להתקרב. אני יודע שאני מדמיין וכל זה לא אמיתי - זה אפילו לא חלום, סתם דמיון מעוות חסר כל בסיס.

אני לא מוותר, אני ממשיך, מתעקש...

  נביחה קטנה שבוקעת מחוץ לחדר שוברת את הכל ומחזירה אותי להכרה - מוציאה אותי מהעולם הדמיוני שיצרתי, עולם שנע בין חלום צלול למציאות. בעולם הזה הדמיון הוא השליט. בעולם הזה אני כלום.

אני לא מוותר  אני ממשיך, אני מתעקש.

אני לא...

אני מחפש משהו

שיוביל אותי

לעולם האסטרלי שלי

שם אוכל לנוח.