אחוזה בשממה

לדרך חשוכת מרפא, אנחנו יוצאים, נסיכת האלמוגים ואנכי,
נרד אט- אט אל שולי שפת האגם התכול, ונצלול במכלול התהומות,
צווחת הזמן, אולי, תחזיר את השפיות, מעלה אל מעל לקרקע הלחה,
חרון אפו של עידן הנאהבים, חורץ גורלות יום- יום, משפיל ענווים.

תמימות השוחרים ומצע דקיק של קצף לבן, התמזגו לאחד,
הדממה אסורה, הפילה על רגליו את אחרון הנפילים,
ים השרפים הקדושים, דיממו למוות, קרעו את גרונם בזעקה מחרידה,
התמימות של הרעים, כולם השתחוו בגיל, לשמע צעדיה, של הוד מעלתה.

אחזתי בחוזקה בעלה השלכת, שנדף עם הרוח על הארץ השקטה,
חזרתי להקשיב ללב והקרבתי את חיי, עבור השלווה החמימה,
וטימאתי את כל אשר מסביב, צלפתי חיצי אש בהמון המתקהל,
זרחתי בלילה ושקעתי ביום, בניתי ביתי באפלה, על ראש גבעה אפורה,
הוצאתי החוצה את כל תשוקותיי הנסתרות, ספרתי כבשים בלילות לבנים.