מלאכים משׂיחים

רבקה ©

נשאתי עיני אל-על לשחקים,

חיפש מבטי, תר מרחקים,

תר אחר מעופפים,

תר אחר השְׂרפים,

והנה המלאכים,

זה לזה משיחים,

ואני בתחתית המעלות,

תוהה, נושאת שאלות,

מה הם אומרים

זה לזה

כשזורחת השמש

והיא שותתת, שותתת  מדם,

איזו שירה הם שרים

במרום אז –

לבני האדם?

ואותו המלאך

שלוחש ממקומו

לכל צמח: גדל!

מה הוא לחש לו עם שחר

האם הוא לחש לו: "חדל!"?

וכששאון הגלים

מתנפץ אל החול

ועמו מתנפצים

החיים אל השכול,

המלאך הגולש שם

בין צדפה לאיושה,

מה הוא שח שם

בלי קול, בלחישה?

הטיתי אוזני, אוזן קשבת

ועם רוח גלית, שחלפה לה נושבת,

שמעתי קולו, עת החל להחשיך:

"רק לא לחדול, להמשיך, להמשיך.

להמשיך לאורכך, ליופייך הטיילת,

להמשיך ולצעוד ולקפץ כאיילת,

השחר יפציע, השחר יאיר,

יפרוש אז נוגהו הבהיר, הבהיר...."

כך

אז לי  שח

המלאך

ופרח

והלך.