הגב' גרוס

השתיקה שלה הורגת אותי.

השתיקה העצובה שלה, זאת שכמו ויתרה על המילים – שלא מעיזה עוד לבקש, בטח לא לדרוש, את מה שהעולם לימד אותה פעם אחר פעם שאי אפשר לרצות מבלי להתאכזב – כי הרצון הוא מלכודת דבש למפח הנפש. והתקווה, היא כמו האור במלכודת הזבובים – שמושכת אותם פנימה, אל הסוף המר.

והחיבוק המתרפק שלה.

שהוא כמו תפילה, כשהיא עוצמת את עיניה ושפתיה מתעקלות בחצי חיוך, חצי תחינה. כשהיא מחבקת אותי כך, בא לי להיות אבן-השתייה של חייה. כותל תפילותיה העומד, שורד חורבן אחר חורבן, צופן את פתקי הכמיהות והייאוש הנסתרים של לבה. בא לי להיות מעיין שופע ובלתי נדלה – של אהבה, של שכינה – שימלא אותה, וירפא כל פצע, כל כאב. ישקיט כל דאגה. ישקם את כל אשר הרסו כובשיה, ויחדש ימיה כקדם.

טיפות הגשם דפקו על גגות תל-אביב.

ובין לבין, והיא הגישה לי את עירומה בתפלוּת, כקורבן שאין בו תועלת, כמשלמת מס. וכבר כמעט והיינו לבשר אחד, אך לא היה בי הכוח להבטיח לה את שידעה שאיני יכול. ובבוקר חמקתי כגנב, ללא שלל, ורק מעט מהעצב של שתיקתה לקחתי, וכלל לא שמתי לב שהוא נדבק אליי, ועדיין איני מבין כיצד – אולי נתפס בחגורתי, ואולי בנשמתי...

והימים ימי מעבר.

החורף מפנה מקום לאביב, וליבי עייף, תשוש ויגע מאהבות קודמות. ואיך ארהיב עוז לגלות לה שאין לי עוד לתת? שקודמותיה בזזו הכול, והשאירו אדמה חרוכה? אני רואה אותה פוסעת בדירתה הלבנה, מעסיקה את עצמה, מחכה שאתקשר. מלטפת את הכלב, יוצאת לטיול בשדרה ומזמזת איזה שיר.

היא אומרת: "זה בסדר, זה בסדר."

השמש יוצאת, מוסיקה ברזילאית נעימה מתנגנת ברדיו, ושיחה קטועה מתרחשת בטלפון. "אני מתנצל", "אין על מה", "דווקא יש", "בקטנה...", שנינו מגמגמים. אולי נפגשנו מוקדם מדי... אנחנו במקומות שונים בחיינו... הגברת גרוס. איך ליטפתי את שערך – התזכרי? אני אזכור, את השתיקה העצובה המתוקה שלך, את החיבוק המתרפק, את העירום התפל, את הלב העייף. של שנינו... אזכור את הכול. "יאללה ביי".

"להתראות, הגברת גרוס..."