עצת המלך
נגלו לפני מרחבים מושלגים עד אל האופק,
לפחות כך זה היה נראה הרי כשהכל כל כך לבן נוצרת מאין תחושה דמויית חיזיון. אור
השמש השתקף מהאדמה הקפואה שנצצה, לא נצצה בלי הכרה היא נצצה באופן שעדיין מאפשר
להביט בא ולהרגיש בנוח. חשבתי שהשלג כנראה ימס כי לא כל כך קר ויש שמש.למרות זאת
המשכתי ללכת כשעה והשלג לא הראה אפילו סימן מינימלי לקריסתו תחת חום השמש, בבקשה
אל תשאלו אותי איך ידעתי שעברה שעה כי לא היה לי שעון אבל אני פשוט ידעתי שעברה
שעה.
פגשתי אותו כשהוא ישב על שפת אגם קטן
באמצע כל הקיפאון, הוא לא שמע אותי או ראה אותי כי הוא היה עם הגב אליי ולא השמעתי
אפילו רחש קטן לפחות לא אחד שאני יכול לשמוע ובכל זאת הוא פנה אלי בלי להסתובב אלי
בלי לזוז רק אמר "תיארתי לעצמי שתגיע"
"שלום" עניתי ובהחלט נשמעה
נימה לא קטנה של בילבול בשלום שלי. הוא הסתובב אלי קסדת המלחמה כיסתה את פניו הוא
היה לבוש בשיריון כסוף שחור הוא היה גבוה ורחב והקול שלו היה עבה ממש מעורר אימה!
אבל לא פחדתי ולא היססתי התקרבתי והתיישבתי על ידו, במבט מקרוב המראה שלו היה ממש
מלכותי הקסדה שלו הייתה משובצת בקרניה באבני חן כחולות בצבע קפוא.
"אתה מכיר אותי?"
"איך אתה היית עונה על השאלה
הזו?"
"אני לא מכיר אותך" עניתי
בביטחון
"לא הבנת אותי כראוי"
"בכל מיקרה אתה מכיר אותי?"
"איך אתה היית עונה על השאלה
הזו?"
החלטתי לנסות שאלה אחרת "למה אתה
פה?"
"אני מביט אל המים"
"למה אתה פה לבד? למה אתה לבוש
לקרב?"
"ניצחתי בכל הקרבות, רק אני"
"אין פה עוד אנשים?"
"אנשים?"
"כן אנשים" עניתי בחוסר
סבלבנות.
יש ילדה שגרה בבית שנמצא בצד השני של
האגם, זה לפחות מה שהצלחתי להבין מימנו. התפלאתי לראות שבאמת היה שם בית הרי לא
היה באזור משהו שהסתיר אותו ואני בכל זאת הבחנתי בו רק ברגע שהמלך אמר לי שהוא שם.
פתחתי את הדלת, לפתיחת הדלת נשמעה הילדה בבירור, צווחה גבוהה, מלאת כאב סבל
וייסורים, פשוט נוראי. נכנסתי פנימה אבל לא ראיתי את הילדה, היה שם רק חדר אחד
מואר מהשמש בחוץ ובכל זאת לא ראיתי שם ילדה רק מיטה שולחת ואני מניח שמשהו שפעם
היה מטבח קטן אבל עכשיו הוא פשוט היה מאין שקע שצף לו בתוך החלל,ואז שמעתי אותה
שוב.
"בבקשה תסגור את הדלת!" אמרה
בקול קטן ורועד.
"בבקשה,
בבקשה..."
"כל כך קר כל כך קר"
הייתם מצפים שאהיה מופתע שאקבל צמרמורת
מהילדה ומעבר לילדה הייתם מצפים שאהיה מופתע אבל לא הייתי מופתע רק חשבתי לעצמי
איך לא מרגיש את הקור? סגרתי את הדלת,
חזרתי אל הצד השני של האגם המלך עדיין ישב שם באותה ישיבה זקופה ומלכותית שבפעם
השניה נראתה מלכותית כפליים.
הוא כיבד אותי בהינהון קר. "איך זה
שאני לא מרגיש את הקור?"
"אנחנו כבר לא מרגישים את
הקור"
"אנחנו כבר לא מרגישים את
הקור..." חזרתי על דבריו... אין תגובה
"אתה מלך"
אין תגובה...
"אתה לא מתפלא שאני יודע שאתה
מלך?"
"כמובן שלא"
"את מי ניצחת? במי נלחמת?"
"כל מי שאתה נילחמת בו" ענה
באותו קול קר ואפל.
"על מה אתה מולך?"
"כל מה שסביבי"
"אבל יש כאן רק שלג,קרח
וקיפאון" מלמלתי לעצמי.
"בדיוק"
"אתה מולך גם על הילדה?"
"הילדה כבר לא חלק מן המקום
הזה".
"איך הגעת לכאן?"
"אתה קראת לי"
"מתי קראתי לך?" שאלתי
בתקיפות ואז קצת יותר ברכות בצורה ממש מהורהרת "איך קראתי לך?"
"פשוט קראת לי זה לא היה מסובך הרי
גידלת אותי מהיום שבו נולדת"
"יש יציאה מהמקום הזה?"
"המקום הזה נמצא בכל מקום"
"זה לא נכון! אני הייתי בהמון
מקומות שיש בהם הרבה יותר משלג וקיפאון"
"המקום הזה נמצא בכל מקום"
מה הכוונה שלך בה..! מקום הזה נמצא בכל
מקום" שאלתי ברוגז וזילזול ציני"
"הכוונה שלי היא שאין יציאה מהמקום
הזה! אבל יש פה אגם! אני חושב שכדאי שתתחיל מהאגם..."
