הבית של נאוה (ב)

התכופפתי מהמושב האחורי אל הרווח שבין שני המושבים הקדמיים. נהג המונית הקשיב לאצבעי המורה על השלט והאט את נסיעתו. הכסף היה מוכן וקמוץ בכף ידי. קרבתי עצמי אל הדלת וביד הפנויה משכתי אלי את התרמיל הגדול. פתחתי את דלת המונית ודחפתי בעזרת רגל ימין. גררתי אחרי את התרמיל וניגשתי אל חלון הנהג. ללא מילים הנחתי בכפו את הכסף עבור הנסיעה וללא מילים הביט בי מתמהמה. התרחקתי והרגשתי כמי שהגיע אל המדבר הרחב, כנווד שלא יודע לאן תוביל דרכו.

אכן, לא ידעתי.

בכיס המעיל המתין לי המפתח, מפתח גדול  ופשוט, לא של דלת מוגנת ואפילו לא מפתח יֵל. מפתח כמו של פעם היה כרגע בין אצבעותיי, גורם לי להתרגשות. נכנסתי. משמאל לדלת מתג ישן, כזה שצריך להפעיל כוח כדי להרימו למצב של ON. התרמיל נשמט בפינה והדלת עדיין פתוחה. עמדתי בדממה, לא זעה, רק מביטה מסביב אל האהיל המשתלשל מן התקרה, אל הקירות הלבנים, אל השולחן הקטן בפינה החדר ועליו מנורת קריאה. שטיח בהיר מרוּבה שערוֹת היה פרוש כמעט על כל שטחו של חדר הכניסה, הסלון. שתי כורסאות בריפוד פרחוני ובעלות ידיות עץ מעוצבות ניצבו משני צידי החדר. ספה בריפוד כותנה נשענה על הקיר. הקירות חשופים ולובנם בוהק. ריח של צבע חדש וניקיון סימם אותי ומפאת הסחרחורת צנחתי אל תוך הכורסה. עצמתי עיניי ונמצאתי לרגע בבית של סבא וסבתא, יושבת על הכורסאות שלהם. ריח ביתם האטום, ריח זִקנה התחלף כבמערבולת בריח הבית החדש שלי.