עגלת זוגיות

עגלת זוגיות / משה ר. אזובי

אם אתה מושך את הצוואר לאחור,

מגביה, להביט מעבר לאופק שחור,

כמו עגלון המחפש מסתור מהכפור,

לא אורווה ולא יער, רק גשם למזור.

מרכין ראש לגשם בממטרי אנוכיות,

מסובב הראש לרוחב מעלות אופקיות,

מחפש סימנים, ניצני אור ואביביות,

למשוך את הגוף מצניחה לתוך אפסיות.

אם עבים החשיכו את יומו של אוהב,

ונקבצו כך כולם סביב, במדקרות לכאב,

אם נשחטו כאן פרות בטבח על שולחן,

התגוללו דם עצמות ועורות כמו בפולחן.

אם משכת עגלה בגלגלים מרובעים,

ובלעת דרך קבע קרפדות וצפרדעים,

בשלושה עשורים, שצעדו בצליעה,

זמן, ילדים ומחשבה, שעברו בפליאה,

היכן שוכנה אהבה אם היגון הכניעה ?

גם אם אחד טוען לחיים טהורים,

יש זיכרונות שאין כך קוברים,

אם היו פתרונות של צבע מדברים ואומרים,

קירות רקובים הריסה ודריסה קוצרים.

בסופו של עגלון שירד לאט,

את הנוסעים הוריד להתמלא מעט,

הניח שוט מובילים שעצרו מעבור,

הביט אל הדרך נסרחת מאחור

בוץ לעייפה והררים של קור.

והדם כאן ניגר מלב ששותת,

כמו מעין שנובע, לצאת משתוקק,

להעלם ומיד על דווי בגסיסה,

נגמרה אהבה נעלמה התסיסה,

עגלת זוגיות שעמדה וקרסה.

כל הזכויות שמורות © למשה  ר. אזובי