ארגמן

"אתה האש והמים. הרוח שמפיחה בי חיים.  האדמה המייצרת.

אתה הזעקה של הנשמה שלי. גם כואבת, גם אוהבת. מרעידה, משנה לתמיד

מעצבת.

 זו היא שבועה באלוהים"

רעש האדמה, הזכרון החזק. איך שהיקום עובד בהרמוניה מעוותת. מנגינה מענה, משסעת,

מסתננת מבין הנשימות של כל האנשים. כל צליל מבקש להכנס, להתאים את עצמו אל המארג הטבעי, ולרוב הכל נח בשלום...אבל,לפעמים כשאלוהים מצווה, האדמה משנה לתמיד.

אנשים מתים, מאבדים את חייהם ברגע. כמה אירוני. עד הרגע האחרון חשבו שהאדמה לרגליהם היא נקודת המאחז הבטוחה ביותר מכל מה שנכח בחייהם. היא מובנת מאליה.טעות.כניראה שהטבע מסתורי כמו אלוהים. כניראה שהוא מתעוות ומתייפה ונובל ופורח בצייתנות שקטה והרמונית כמו סקציית כינורות שעוקבת בשקט אחר שרביט המנצח.  האדמה רועדת, מתחרטת, שהביאה אתכם עד הלום... "חיזרו אלי" היא מחייכת בעצב." אל התהומות שלי, הסודות שלי, דבר אינו באמת כמו שהוא ניראה.."

כולם נסים על נפשיהם...בורחים.יצר ההשרדות מכריח אותם להתנגד לכח המשיכה.אותו כח שקורא לגופם באכזריות שטנית, להתמכר לואקום המגנטי שמסתתר בחור הפעור הזה, שנוצר בין שני חצאי האדמה.

ורק אני, כל כך נמשכת. אל סודות הבריאה. אל הגיהנום או גן העדן שמסתתר בין חלצי האדמה. נשארת לעמוד באמצע המדבר. במקום שבו השמש פוגשת את הירח וההתחלה מחבקת את הסוף. נשארת לעמוד, וכח המשיכה מנסה להכריע את גופי הצנום.

הוא מבחין בי מרחוק. מסתכנת, על גבי החולות. אשת לוט שסקרנותה היא המוות. והוא, שאפילו לא מכיר אותי אבל נמשך לפני, לא מעוניין שאתמזג עם החלות, כמו אותה אשת לוט. ובצעד חפוז מתקרב גם כן, אל הכיוון ההפוך, אל המקום ממנו בורחים ההמונים, ומרגיש בבטנו את הסכנה מתקרבת. אני עדיין עומדת, ופחד מזערי מזהיר אותי מהרגע הבא, הרגע שהופך את הסכנה לממשית, מאוחר מידי להגיב.אני נסחפת יחד עם הכח האדיר מטה. יחד עם כל החוטאים. הוא מבין בחושיו שמקומי כלל לא איתם, זו הסקרנות שמאיימת להרוג את החתול.ומשום מה, הסקרנות להציל אותי גורמת לו לסכן את בשרו שלו, ולזנק לעבר גופי שכמעט צונח מטה, עד שידי נתפסת במהירות של נס,בידו החיוורת.והוא מושך ומושך, ולא נותן לי ללכת.

 אז האדמה שרה, שככה היקום מפגיש בין אוהבים. וככה ברע יש מין הטוב, וככה, במין עיוות שכזה, תחת שרביטו של המנצח האדיר, צומחים החיים.

שם,במקום שלימים יקרא ארגמן. מצאתי את אהובי. בחלק נידח, שנידמה כזהה לכל אחיו האחרים במדבר החלק, קרו ניסים. התגלו פניו של אלוהים. לכן החליטו המלאכים להנציח את הזכרון הסודי, על האדמה שפערה את פיה, בשמם – אוריאל, רפאל, גבריאל, מיכאל, נוריאל...הם מדברים בצפנים, ראשי תיבות. ואנחנו שוכחים..

"אתה האש והמים. הרוח שמפיחה בי חיים.  האדמה המייצרת.

אתה הזעקה של הנשמה שלי. גם כואבת, גם אוהבת. מרעידה, משנה לתמיד

מעצבת.

זו היא שבועה באלוהים"