מביטה לחלון

מַבִּיטָה לְחַלּוֹן,

מְבַכֶּה אֶת כָּל תַּלְאוּבָה אֶל הַסַּהַר,

בסרגה סגלגלה,

הִיא יוֹדַעַת שֶׁאֵין אִישׁ יוֹדֵעַ.

הִיא יָדְעָה גַּם חִיּוּךְ,

עִתּוֹת זָרַח מִקֵּהֶה עַל הַסֶּלַע,

הִיא יָדְעָה גַּם אָהֲבָה

וְאוֹהֵב,

נָאֶה,

מָה נָאֶה,

מְשַׁגֵּעַ.

וַאֲנִי קוֹרֵא לְךָ,

כַּיֶּלֶד עַד מוֹלֵךְ דּוֹמֵעַ.

מַבִּיטָה לחלון,

מבכה עַל נרצעותה,

היא יוֹדַעַת דָּבָר מה

ונדמה שֶׁהִיא מרוצה.

כי כַּמָּה מָתוֹק הוּא לדעת,

אל אוֹתוֹ הַחַלּוֹן מַבִּיטִים כולם.

מביטה אַל עצמה,

היא כָּל כָּךְ יָפֶה שנבושו פניה,

מתעטפת ביגון,

היא כָּל כָּךְ יָפָה שֶׁנָּאוּרוֹ עיניה.

ואני קוֹרֵא לְךָ ארץ,

ואני אוֹהֵב לך,

ואני סוֹגֵד לְךָ ארץ

ואין לְקוֹלִי כָּל שׁוֹמֵעַ.