23 בספטמבר, 2011, כ"ד באלול, תשע"א - 26 בספטמבר,
2011, כ"ז באלול, תשע"א
בשבוע הבא ערב יום העצמאות. יניב דיבר
עם אמיר שהשנה ישנו ממנהגם ויבלו בבר חדש שנפתח לא מזמן. די נמאסו עליו ההמולה
והרעש של ילדים קטנים שחוגגים במרכז העיר, מכים בפטישים ומרססים את הקצף המעצבן
הזה על העוברים והשבים. השנה רצה יניב לחגוג בצורה אחרת, שקטה יותר, בוגרת יותר.
אמיר השאיר הזמנה בפייסבוק "השנה
חוגגים עצמאות בבר קרת עד אור הבוקר". תוך עשר דקות 10 חברים אישרו את הגעתם,
וכל הכיתה, חוץ מאפרת, עשתה זאת כעבור רבע שעה.
לא היה קל לשכנע את אפרת להצטרף לכולם
בבר. אפרת אינה נערה של מועדונים ומסיבות.
כל שנה חוגגת את יום העצמאות עם חברות או אפילו בחיק משפחתה. השנה כל הכיתה מגיעה
למסיבה, ואפרת תחסר. יניב יצא במסע שכנועים פייסבוקי: "בואי, את תיהני, נהיה
רק אנחנו בלי ילדים מעצבנים עם פטישים ילדותיים, חבל, את מפסידה."
"אממ... צריכה לחשוב על זה, לא יודעת...". בשלב מסוים הצטרף גם אמיר
לשיחה: "נו, מה אתך, אפי, כל הכיתה תהיה שם, כל הכיתה, אל תבאסי אותנו."
אוהד הוסיף "כן, אל תדאגי, מבטיח לך הנאה מושלמת, אחות שלי". השתכנעה.
יניב טלפן לַבר והזמין אותו בעבור 38
תלמידי הכיתה.
בר קרת הוא בר קטן בפינת רחוב המשקיף, בר חדש שנפתח באחרונה, והמה עד עתה ממסיבות
של בני נוער וילדים.
ביום שלישי, ערב יום עצמאות, הגיעה כל
הכיתה לבר, מצוידים במצב רוח טוב וברוח שטות בוגרת, כפי שהגדיר אמיר.
המסיבה החלה. המשקאות החלו לעבור מיד אל
יד, מפה לפה ומנער אחד למשנהו, והשכרוּת החלה שולטת בעצביהם של בני הנוער. רק יניב
לא שתה ולו טיפה מרה אחת, מאחר שהוא הנהג התורן. לא שלא ניסו לשדלו ללגום טיפה,
אבל יניב בחור אחראי והקפיד שלא לשתות.
אפרת נמנעה משתייה. היא
ילדה־טובה־ירושלים ונגעלת מאלכוהול ומסמים. זה לא בשבילה, הזבל הזה, תמיד נוהגת
לומר.
"נו, אפי, נהנית? נכון שאת לא
מצטערת שבאת אתנו?" פנה אליה אמיר במבטא של שיכורים מסוממים. "מה?! אני
לא שומעת. המוזיקה חזקה מדי."
"נהנית?!" הנהנה בראשה לאות הסכמה אף שלא ממש נהנתה, המוזיקה
החרישה את אוזניה והיא רצתה רק לחזור הביתה.
יניב מזג לה משקה לא משכר כדי שתתעודד ותתעורר.
לאחר כמה דקות הרגישה אפרת מטושטשת
וחלשה. אמיר הוביל אותה לכיוון השולחן, נתי עזר לו ואוהד הצטרף גם הוא.
"מה אתם עושים?!" צעק יניב,
"שששש, שתוק", היסה אותו אמיר, "שתוק ותצטרף".
"אבל... היא לא מרגישה טוב, היא לא
רוצה את זה." התעקש יניב, "זו בדיוק הסיבה לעשות את זה, סמוך על אחיך,
היא לא תזכור כלום..."
ושם, על אחד השולחנות שבבר, על רקע מוזיקה רועמת
והמולה רבה, ביצעו בה הנערים את זממם.
יניב נפנף בידיו בפה פעור והלום. עיניו
דיברו מעצמן כמו זעקו "חִדלו!" וקולן לא נשמע. הוא יצא מהדבוקה ועמד
בצד. חבריו שאגו שאגות ניצחון, חור נפער בחומה הבצורה, והוא גדל בקצב אימתני.
קולהּ של אפרת לא נשמע ברעמי התותחים שסימנו ניצחון מוחץ, ואולי החרישה מן התבוסה
המרה.
הם הקיפוה, עמדו עליה להחריבה, כדורים
חודרים מבעדה, מפרקים את ישותה. והיא שמוטה, בוכה חרש.
לפתע נלכדו עיניה בעיני הנער הסורר, זה
שספג הלם קרב ונסוג. בהתה בו כמתחננת, בהה בה כחסר־אונים, נמלט לעשבים השוטים
להקיא את נשמתו.
ידו פשפשה בכיס מכנסיו, וכמו מעצמה
הוציאה טלפון נייד. גמגם למוקדן בבכי היסטרי חסר גבולות: "הלו,
מש...מששט...רה? ב...בואו מהר... הם הו...רגים אותה...."
פתאום שקט נשתרר, פחד החל מקנן, מוות
הקיף את הכול בדממה חונקת דמעות.
סירנות החרידו את הדממה. קרועת נפש,
שסועת נשמה הובלה אפרת לבית החולים לאיחוי שבריה. אבל יש חתכים ששום זמן לא יגליד...
הנערים הובלו אחר כבוד לתחנת המשטרה, שם
נחקרו חקירה ראשונית. בבית החולים נמצאו שרידי GHB, "סם האונס" בדמה
של אפרת. התברר כי בכוס שיניב מזג לאפרת החדיר אמיר את הסם, מה שהוביל לטרגדיה
הנוראה.
"אבל היא התבוננה בי, איך זה יכול
להיות סם אונס?" זעק יניב באוזני השוטרים. אלה הסבירו לו שאמנם אפרת הסתכלה
בו, אך זו הייתה בהייה סתמית והיא לא ראתה אותו ממש בגלל הטשטוש שחשה בו.
הזמן עבר, משפט האונס החל ובסיומו קיבל
אמיר, יוזם האונס, 14 שנות מאסר בפועל וקנס כספי שעליו להעביר לאפרת. יתר משתתפי
האונס קיבלו עונשים פחותים מזה. יניב, שנבהל ונחרד ברגע האחרון קיבל שנה וחצי על
תנאי. בהסדר טיעון הופחת עונשו לשנה על תנאי וחצי שנה עבודות שירות. בכל זאת, הוא
זה שהזעיק את המשטרה.
כל הזכויות © שמורות למחבר
