ארון הספרים של עידו

ארון הספרים של עידו

יישאר ריק תמיד

וכך כל גיבוריו

ימתינו לנצח בעמוד מאה ועשרים

הם כבר לא יתרגשו עם כל עמוד,

יבכו עם כל פיסקה

ויאהבו עם כל נקודה

ממש כמו עידו

ארון הספרים של עידו

כבר לא ימצא מי שישאיר

טביעות שמנוניות על ידיות בעץ המתקלף

כבר לא יחוש בצרימת ציריו

ולא יישמע את פעימות ליבו

בדרך להרפתקאה חדשה הנחבאת בין הדפים

וממש כמו עידו, הוא לעד יישאר ריקני וחלול

ארון הספרים של עידו

כבר לא יסתיר בחובו מכתבי אהבה ושירים

שעידו כתב בשבילה

בשפה שלהם

וכמה שהיא תבכה כשהיא תדע

שלעולם, לכל מילה, תהיה משמעות אחרת

כי כל מילה הייתה רמז, הייתה זעקה.

הם כבר לא יתקמטו ויזדקנו עם השנים

הם צעירים לנצח, ממש כמו עידו (וגם קצת כמוהה)

ארון הספרים של עידו

כבר לא יכעס בכל פעם שעידו ישלוף

את קופסת הסיגריות

בין פיטר פן לשרלוק הולמס

ושוב לא יצטרך שלא להאמין להבטחה

"זאת הפעם האחרונה"

כי מה הוא עכשיו היה עושה רק כדי

לתת לעידו עוד דקה של נחת

עם הסיגריה בין אצבעותיו

ואולי יום אחד, ידע ארון הספרים

שגם סיפורו של עידו עלול להגיע

לאחד ממדפיו

והוא יכעס ויתרגש ויתגעגע

לגיבור המלחמה שלו

ממש כמו בזמן ההוא שנשמעה דפיקה בדלת

ונשמעה ההודעה הקשה, הממררת

"עידו נפל בקרב, אבל אנחנו איתכם

ובארון הספרים שלנו, שמו לנצח ייחתם"

ובערפל הזמן, בסתיו עצוב אחד

שהיה כבר זקן עד מאוד

נחבט על הרצפה

התמוטט ונשבר

ארון הספרים של עידו