לק נצנצים

רוצה לחיות.

רוצה ללמוד.

רוצה לישון.

רוצה לרקוד.

רוצה לצחוק.

רוצה לשיר.

רוצה לשחק.

רוצה לכתוב.

רוצה לקרוא.

רוצה לטייל.

רוצה ליהנות.

רוצה להיות.

המושג "מלחמה" תמיד היה זר לי. ידעתי שבמלחמה נהרגים חיילים ואזרחים חפים מפשע, ידעתי שבזמן מלחמה החיים נעצרים, אך לא קישרתי את זה אלי. מבין הספרים הרבים שקראתי, נתקלתי בספרים המתעדים קרבות. אם אלו ספרים ישראליים שמתארים את קום המדינה ומלחמות במהלך השנים, או ספרים מתורגמים המתארים מלחמות ברחבי העולם... אך תמיד חשבתי שזה רחוק ממני.

ופתאום זה מכה בי כמו משב רוח חזק. אני מנסה להתגבר, לחשוב אופטימי, להגיד לאחותי הקטנה שהכל בסדר. וכשהמצב קצת נרגע, נופלת פתאום עוד קטיושה בעיר שלי. והפעם ממש קרוב לבית שלי, לעבודה של אבא... תחושת הביטחון שהיתה לי כל השנים... מתחילה להתפוגג.

כבר שבוע שאני נודדת בין בתים באיזור המרכז... מנסה לסחוט כל טיפה של פרטיות. עשר דקות על המחשב זו דרך טובה לשמור על השפיות... וכך אני מוצאת את עצמי כותבת וכותבת.

יצאתי החוצה וישבתי בגינה. הנוף כל כך שונה כאן ברמלה. מאחורי אני שומעת את הרכבת צופרת ודוהרת על מסילות הברזל. גם אני הייתי רוצה לנסוע למקום אחר... מקום שכולו טוב. לפלס את דרכי ולעבור אלפי קילומטרים. להביט מחוץ לחלון הרכבת ולראות נופים מתחלפים ומשתנים. לרדת בתחנה חדשה ולא מוכרת, להתחיל תקופה נהדרת ורגועה במקום חדש.

מביטה מעבר לחומה ורואה שממה. אמנם הגינה מטופחת וירוקה, אך מעבר לגדר הכל שונה. ואין אפילו עץ אחד.

אני מסתכלת על כלוב התוכים של בן דוד שלי. כלוב ענקי עם עשרים תוכים קטנים וצבעוניים בתוכו. הם מתעופפים להם בנחת ומצייצים בשקט. מעניין מה הם חושבים על העולם הזה...

המוזיקה שלי מחזירה אותי לתקופות קודמות וטובות. מי היה מאמין שכל חיי ישתנו בגלל טיל קטן אחד? כל שיר מזכיר לי מישהו, משהו, אירוע, כיתה, חבר, חברה, אמא, אבא, עצב, שמחה, מסתורי.