כשהייתי קטנה... העולם היה נראה לי מקום מושלם. אמנם הייתי ילדה די מוזרה, שאוהבת לשכב על הדשא שעות ולהתבונן בשמיים, אבל עדיין, העולם היה נראה כמקום הטוב ביותר שיש. נהגתי לטייל ברחוב ולבחון כל דבר. הייתי יכולה למצוא פרח מעניין ולהסתכל עליו שעה, ולאחר מכן לרוץ לאמא ולספר לה על הפרח הזה שעשה לי טוב בלב. הייתי יכולה למצוא חיה ולאמץ אותה ישר, בעקבות זאת נוצר מצב שהבית שלי שימש כגן חיות. חתולים, כלבלבים, צבים, עכברים ואפילו זחל ירוק שמצאתי מאחורי עלה.
אף פעם לא הרגשתי רע, בתור ילדה. חייתי בתוך בועה של תמימות... בועה שבה הכל בסדר. אפילו כשהיו תקופות קשות, גם כשלא תמיד היה יותר מדי כסף בבית, תמיד ראיתי את הצד החיובי בכל דבר.
פעם אישפזו אותי בבית חולים למשך שבוע. אבא שלי לקח את זה קשה, אבל אני לא. לא ראיתי את בית החולים כמו שהוא- שחור, מפחיד ומנוכר. הפכתי אותו לארץ חלומות... ארץ שיש בה פארק ענק בחוץ ומלא מכונות של ממתקים. בכל בוקר אבא היה עושה לי סיבוב וקונה לי חטיפים ושתייה במכונות האלו, ועבורי זה היה זמן איכות עם אבא, ולא אישפוז נוראי.
את הרופאים הצחקתי והם תמיד היו אומרים לאבא שאני פשוט מיוחדת. אבא היה מחייך אלי, מלטף לי את השיער ואומר שאני הילדה הכי מיוחדת בעולם.
בזמן בדיקות, הייתי מנתקת את עצמי מהכאב. בדיקות הגרון היו השנואות עלי... אבל גם אותן עברתי בגבורה, בידיעה שאבא יהיה גאה בי בסופו של דבר.
ואז מצאתי צב קטן, אבל ממש קטן. כזה שנולד לא מזמן ואמא שלו ברחה לארץ הצבים ושכחה אותו שם. אני זוכרת שחיכיתי להסעה של חוג הציור שלי, ולקחתי איתי את הצב. שמתי אותו לידי, על המדרכה, ונשענתי על עמוד. כנראה שלא שמתי לב שהוא הולך לכיוון הכביש... אבל כשכן שמתי לב- כבר היה מאוחר מדי. משאית עברה ודרסה אותו... ובגלל שהוא היה קטן כל כך, והשריון לא מספיק קשיח, הוא... מת.
חזרתי הביתה ושכחתי מהחוג. שכבתי בדשא והסתכלתי על השמיים. לא הייתי עצובה, פשוט ידעתי שהוא עבר לעולם הצבים. איתרתי ענן בצורת צב קטן והייתי שמחה שהוא שם למעלה, ושטוב לו.
כשכל החברים שלי היו רבים, בעיקר בבית הספר, אני תמיד הייתי שם בצד. "אני ראשון!!!", "לא, אני ראשון!!!". ואני אף פעם לא הבנתי מה הטעם בוויכוחים האלו. במהלך השיעורים הייתי חולמת על טבע ועל חיוכים, דבר שגרם לי לקבל הערה לא נחמדה בתעודה... "תתרכזי בשיעורים ותראי תוצאות גבוהות יותר". אבל אני תמיד ידעתי למה להקשיב ולמה לא. אפילו עכשיו, בכיתה י"ב, אני יושבת וחולמת על דברים טובים. אמנם הדברים התחלפו והם לא תמיד טבע וחיוכים, אבל נשארתי כמו שהייתי בכיתה א'.
ועכשיו גדלתי, ואני מסתכלת על העולם. לא השתנה בי הרבה. אני עדיין מתרחקת מוויכוחים חסרי משמעות, אני עדיין אוהבת לטייל בטבע, אני עדיין מקבלת ציונים טובים למרות שאני חולמת מדי פעם... החשיבה האופטימית שלי לא השתנתה, ואני מוצאת את עצמי משמשת פסיכולוגית לאנשים רבים. אני באמת חושבת שהעולם הזה נהדר, ויש לו המון מה להציע.
בני האדם יכולים להיות היצורים הנהדרים ביותר שיש,
אך לחלופין- גם היצורים הנוראיים ביותר שיש.
ועכשיו, בזמן מלחמה, אני לא מאבדת תקווה. למרות שקטיושות נופלות לי ברחוב, למרות הצער, הפחד והדאגה, למרות העצב על הפצועים ועל ההרוגים... אני משתדלת להביט קדימה.
אני לא אתן לרוע להרוס אותי. אני לא אשתנה בגלל אירועים שכאלו.
כשהייתי קטנה נהגתי לחשוב שעות על העולם הנהדר הזה. תכננתי לעצמי תוכניות לעתיד... הכוללות טיולים סביב לעולם, חתונה, משפחה, ילדים, גידול חיות מחמד, חברים, אנשים, זריחה, שקיעה, ים, עצים, צבעים, אושר, למידה, אור, קשת בענן, שמחת חיים.
ועכשיו, כשאני כבר ילדה גדולה, אני לא נותנת לעצמי להשתנות. אני לא אתלונן על המצב ולא אשנא את העולם בגלל חלאות האדם שלצערי מצויים בו. אני לא אאבד את האופטימיות שלי ואת האהבה לחיים בגלל רוע של אנשים.
אני אמשיך לשכב שעות על הדשא ולהביט בשמיים. לענן של הצב נוספו עוד כמה עננים שעברו לעולם האחר. אני אראה ענן בצורה של האוגר שלי, ענן בצורה של הארנבים שלי וענן בצורה של סבא שלי. אני אמשיך לחייך ולדמיין את היופי שיש פה, אמשיך להעריך כל נשימה שניתנה לי, אמשיך לאהוב בכל ליבי את כל הטוב.
ואם כולנו נאמין שהכל יהיה בסדר, ושבסך הכל העולם הזה הוא גן עדן, אז הכל יהיה בסדר, והעולם הזה יהיה גן עדן.
