ישראלה

המושל הטורקי אברהים התרווח על כורסת הקטיפה הססגונית, לגם ברעש מוחצן מהקפה השחור והלוהט מתוך ספלון חרסינה עדין מעוטר שיבולי זהב, ונאנח עמוקות.

מזכירו האישי ניגש אליו ולחש על אוזנו שישראלה ממתינה בחוץ ומבקשת להיכנס אליו.

אברהים הטיח בחמת זעם את ספל הקפה על השולחן הנמוך. טיפות שחורות ניתזו על עניבתו הצחורה. הוא קם ממקומו נסער ופסק נחרצות:

"גרֵש אותה מכאן! איני רוצה לראותה עוד לעולם!"

המזכיר דיבר על לבו והזכיר לו שהיא צעירה יפהפייה, והגיעה ממרחקים כדי לפָגשו.

אברהים חזר לשבת על כורסתו הרכה תוך שהוא ממלמל שייתן לה עוד הזדמנות להתנצל, ואם היא תסרב, אז...

דלת עץ המהגוני הכבדה נפתחה לרווחה, וישראלה נכנסה בצעד בוטח אל לשכתו המהודרת של המושל הטורקי.

גופה הצעיר והרענן עטוף היה גלימה מפוספסת בכחול ולבן ועל חזהּ המפואר נצנץ מגן דוד זהוב שנע קלות לקצב פעימות לבה.

באופן טבעי נטה אברהים לקום לקראת ידידתו הוותיקה ולאמצהּ אל לבו, אך ברגע האחרון נמלך בדעתו והורה לה לשבת.

ישראלה אספה את שולי גלימתה והתיישבה מולו מסוחררת מניחוח הקפה המשובח שמילא את החלל. על הקיר מולהּ ניצבו סדורים בסדר מופתי עשרות קופסאות רחת לקום בשלל גוונים וטעמים.

אברהים סלסל את קצות שפמו ותהה לפשר בואהּ אליו.

ישראלה השיבה שהיא מבקשת שינסה לשכוח את העבר ויזכור את יחסי האהבה והידידות רבת השנים. היא ציינה ששניהם מוקפים אויבים, ושיתוף פעולה רק ייטיב עִמם.

הוא כחכח בגרונו ופסק בקול רועם:

"אשקול זאת רק אם תתנצלי. בגדת בי!"

ישראלה קמה ממקומה, ליטפה בעדינות את התכשיט שעל צווארה ואמרה:

"אין לי על מה להתנצל,עמדו לתקוף אותי והגנתי על עצמי,זה הכול."

המושל הקשיב לדבריה והרים ידו להסותהּ:

"כבר דנוּ בנושא רבות, ישראלה, רק בקשַׁת סליחה תשיב את יחסינו לקדמותם.

ישראלה זקפה את קומתה ופסקה:

"לעולם לא אתנצל!"

המושל הצביע אל עבר הדלת. ישראלה סובבה אליו את גבהּ ועמדה לצאת החוצה. הוא הביט בה ודמעה סוררת נצנצה בעיניו. הוא ביקש ממנה להמתין רגע, שלף מאחד המדפים קופסה גדולה ומפוארת של רחת לקום, הוסיף מספר שקיות של אבקת קפה טורקי ריחני, הושיט לה את החבילה המרירה־מתוקה ואמר בקול שקט:

"לכי לשלום ישראלה, אלוהים עמך."