שבעה עשר ביולי אלפיים ושש

שבעה עשר ביולי אלפיים ושש.

עמדתי בתור עם מסטינג ביד.

ראשונים הקטנים, אחר כך הצעירים,

נשים בהריון, סבתות.

אחר כך רעבים.

גברברים חזקים גדולים, חסונים

ולבסוף אני.

קבלתי מה שנשאר. קצת פירה ולחם שחור שאף אחד לא רצה.

עוד קודם לכן ראיתי את הקטנים משתינים לי על הנענע,

תולשים לי את הלואיזה ודורכים על הבזיליקום שלושה טעמים

בלי חשבון כאילו היה זה מדרחוב.

אחר כך בטעות שברו לי את הואזה מפירנצה וחפרו בורות על הדשא,

ושיחקו עם הצינור וצחקו, השפריצו חזק, הרבה מים, כי היה חם והאמהות

עודדו אותם כי ככה ראו אותם מאושרים !

בו בזמן הבנים ישבו מול הבר המפואר מתווכחים מה קודם:

הגרין לייבל או טיה מריה או הקיאנטי אזיאנו היקר.

בנות מעדיפות שרידנס ואפריטיב קמפרי.

אחר כך המקלחות. אין מספיק לכולם.

אחרי השמיני יש רק מים קרים וזה לא בסדר.

"היית צריך להרכיב דוד יותר גדול!"

אין מספיק פרטיות מתלונן פלוני.לא יודע מדוע הביאו אותו לכאן.

היה יכול להשאר שם. הרבה יותר טוב.

והכלבים מתרוצצים ומלקקים את כולם.

כלבים חכמים. מחרבנים רק על יד עץ הלימון.

ואני יושב לי בפינה, מתבונן ואוכל בכפית תפוחי אדמה.

הם כבר כבשו את הסלון, המסדרון, המטבח והגינה.

על קצות האצבעות הולך, כדי לא להפריע, לכיוון המחשב

אהובי היקר מכל.

אין סכוי. נפל בשבי ראשון בידי הנערים.

עושים לי סימן "לך מפה!"

והמתבגרת תולשת את עלי הסחלב הנדיר שהבאתי מתאילנד: אוהבת,לא אוהבת...

הצצתי מה בקשר המיטה.

מיטתי אהובתי.

להפתעתי היתה פנויה.

זנקתי אליה בהתקף חרדה שמא המצב יימשך עוד שבוע או שבועיים.

עם בגדי-העבודה בלי מקלחת נזרקתי למיטה ונרדמתי.

לישון ולא לחשוב.

הכל מאהבה.

ביתי הוא מבצרי.

מחנה פליטים מודרני.