"תכתוב אותי", צועק לו הסיפור מהראש, "תכתוב אותי"
-האיש נאנח-
"מה אמרת?" הוא אומר
"תכתוב אותי"
"לכתוב אותך?"
"כן, תכתוב אותי",
"אבל אין לי מה לכתוב, אני כבר גמור. די, עבר זמני. אני כבר לא יכול לכתוב סיפורים, זה נגמר, ביני לבינך, אתה מבין? זה נגמר. וזה
לא אתה, זה אני. ועכשיו באמת, זה אני. אני מזדקן, אני מאבד את זה. לא יכול לכתוב. אין לי דמיון כבר, די"
"תנסה, אני בעצמי יודע שתמיד עולים לך משפטים בראש. התחלות יפות. אני יודע, אני בראש שלך, אני הדמיון שלך. תכתוב אותי
כבר. תתחיל"
"התחלתי כבר, ניסיתי. לא הלך, זה לא המשיך. זה לא ממשיך לשום מקום"
"אז תכתוב סיפורים קצרים"
"אני תמיד כותב סיפורים קצרים"
"אז תכתוב שיר"
"זה לא ילך"
"למה לא?"
"די, כתבתי מספיק. אני לא אוהב את זה בכלל. זה סתם עושה לי רע"
"אז תכתוב על זה שאין לך על מה לכתוב"
"לכתוב על זה שאין לי על מה לכתוב?"
"כן"
"זה פאתטי"
"נו, יש לך הצעה אחרת?"
"האמת שלא"
"אז תכתוב"
"אבל זה פאתטי. מה יגידו אנשים, שאני נהיה פאתטי, שאין לי על מה לכתוב, אז אני כותב על זה שאין לי על מה לכתוב. מה יגידו אנשים תגיד לי?"
"ממתי אתה מתייחס לאנשים?"
"מתמיד! איך אתה לא יודע? אתה הראש שלי!"
"אני רק הדמיון שלך, מצטער"
"ואיך הדמיון שלי, אה? את האמת?"
"איך הדמיון שלך?"
"כן, איך הוא. מה יש בתוכו, איך זה נראה"
"בתקופה הרומנטית או בדיקטטורה של גאלין?"
"היו תקופות?"
"כן, אתה לא זוכר? שכתבת סיפורי אהבה, והייתה לך אחת. נו, דמות אחת. שכל הזמן הסתובבה כאן, בשכונות של הדמיון שלך. היא הייתה בלונדינית עם עיניים כחולות, כזאת... יפה. אתה יודע, איך אתה אומר? כמו הגליל, כמו הגליל היא הייתה יפה. כמו השקיעה, כמו הזריחה. והיא הייתה מסתובבת, וכולם היו מסתכלים. ואומרים "הנה היא, הנה היא, מהסיפור, מהסיפור", והיא הייתה מחייכת בשקט, בצניעות. ואם היו מבקשים להצטלם איתה, אז היא הייתה מצטלמת, ואם היו מבקשים ממנה חתימה, אז היא הייתה חותמת. היא הייתה רגישה, אוהבת את כולם. לא אנטיפתית, לא סנובית. חברותית. כולם אהבו אותה. הייתה תקופה יפה, כן" הסיפור מחייך, נזכר "הייתה תקופה יפה"
"והדיקטטורה של... גאלין (?)"
"היה קשה. אתה זוכר? הייתה לך תקופה. כתבת על אונס, כתבת על אנשים מתים, על השואה. אתה זוכר?"
"אני זוכר, כן"
"אתה יודע מה הלך פה? אתה לא יודע מה הלך פה. כולם התחבאו, התפללו שלא תמצא אותם, שלא תמשוך אותם מהדמיון שלך ישר אל הדף. ואתה, אתה לא התייחסת. לקחת אחד אחד, ואחד אחד הרגת. אמהות לילדים, אבות, אנשי צבא, ילדות קטנות. הרגת את כולם, לא השארת מקום להתפלל. אולי ככה הפסקת להאמין באלוהים, אתה יודע? הרגת את האלוהים בדמיון שלך, אז בגלל זה הפסקת."
"אין אלוהים בדמיון שלי, אף פעם לא היה"
"אז למה הם התפללו?"
"הם התפללו אלי, אני הייתי האלוהים. אם יש אלוהים הוא לא מתעסק בדמיונות של אנשים"
"למה לא?"
"כי אם יש אלוהים, אז מה אכפת לו, דמיונות, שמדמיונות. הוא רוצה ריאלטי, הוא רוצה מציאות, הוא רוצה תכלס. הוא, אין לו זין לשטויות האלה, נו, דמיון. מה הוא צריך את זה. דמיון יכול להרוס לאנשים את האלוהים. אבל מה הקשר עכשיו? ומה עכשיו, איזה תקופה זאת עכשיו?"
"מאיפה לי לדעת, נותנים שמות לתקופות אחרי התקופות"
"אבל מה נראה לך, איך נראת התקופה הזאת?"
"הכל שקט פה. הכל נורמלי. לפעמים אנשים נזכרים בתקופות אחרות. אבל הכל עכשיו הרבה יותר פסטורלי. כי התחלת לתאר הרבה בזמן האחרון. אתה יודע, הכל פה שמיים כחולים, קצת עננים, קצת שמש. אנשים הולכים, מדברים, מתחתנים, מתגרשים. ילדים נולדים. פרחים פורחים, רוח מקררת, הופעות של זמרים, להקות חדשות, מוזיקה טובה, טכנולוגיה מתקדמת, נו, אתה רואה. כבר התחלתי לתאר, זה לא בשליטתי. זה גם לא בשליטתך. זה הדמיון, הוא עובד עצמאי."
"אז מה אתה? אתה לא ממש הדמיון שלי, אתה רק איש הקשר"
"כן, בערך. אם לא אני, מה שהיה לך בדמיון היה נשאר לך בדמיון. אני מעביר את זה אליך, ואז אתה מחליט מה לעשות עם זה"
-שתיקה-
"אז תכתוב אותי כבר, הנה. מביא לך אותה, קומפלט. קח, כמו מתנה. אתה לא צריך להרכיב אפילו, לא צריך לחשוב. קח, נו, הנה עם כל הניאונסים, עם כל המניירות. יאללה, תכתוב. תכתוב."
-לוקח דף כתוב, ומתחיל לקרוא-
"מה זה? זה דיאלוג בין איזה מישהו, שהדמיון אומר לו לכתוב אותו. רגע, זה בכלל לא הגיוני. כמעט"
"אז מה, אז מה? ממתי אתה כותב הגיוני. נו, תכתוב כבר"
"רגע, ואיפה הפואנטה?"
"איפה המה?"
"הפואנטה"
"אה, הנה" מצביע
"איפה?"
"הנה, הנה, תראה."
