קלט פלט שקיעה בלי זריחה,
ישן שאף פעם לא נרדם.
וציפורים מתות על ראש העץ.
כולם סביבי היו עם הידיים למעלה ומסכת הגרב המחסה את פניי התחילה לגרד לי בגלל הזעה הקרה.
עמדתי שמה באמצע סניף הבנק של 'לאומי' שהרובה מכוון למעלה ושהמאבטח השמנמן מנוטרל על הרצפה כשמוחו שרוע לכל עבר "אתה עוד תשלם על זה רוצח!" זקנה צעקה לי מאחוריי. לקחתי אותה, הכנסתי לה מכה לרקה עם האקדח והיא נפלה ארצה "עוד מישהו רוצה כאן לפתוח את הפה שלו?!" צעקתי "אה?!" הצבעתי על אחד מהעובדים שהיה משקפופר שמכנסיו היו רטובים מפחד שדחף לו את כל השתן לרצפה "בוא הנה!" הוא היה המום לרגע "בוא הנה לפניי שהמוח שלך יתערבב עם זה של המאבטח!" צעקתי עליו שוב ומישהי שישבה לידו לחשה לו "לך כבר בגללך הוא עוד יהרוג את כולנו" הוא בלע רוק ונגש אליי כשהוא רועד ומגמגם תחנונים "יש לי אישה, ואמא שלי חולה.. בבקשה אני מתחנן" "שב על הברכיים" אמרתי לו והוא עשה את זה תוך כדי זה שהוא מביט לכל עבר בבהלה "אתה, איך השם שלך?" אמרתי לו "ליאור כהן" הוא אמר "שלום לליאור הכהן הגדול שלנו" אמרתי לו "תגיד ליאור, פעם עשית ברכת כוהנים?" "לא, לא אבל אני מבטיח שאני אעשה אחרי שאני אצא מפה" "יש לנו פה בחור אופטימי" אמרתי לו "עכשיו אם אתה רוצה באמת לצאת מפה ולא בתוך סדין לבן תספור לי את כל האנשים שיש פה ותעשה הפרדה בין גברים, נשים וילדים. ואני יהיה איתך לארג' ואני ייתן לך לעשות את זה בחצי דקה" ליאור החל לספור "שלושים ותשע אנשים, שמתוכם עשרים גברים, אחד עשרה נשים ושמנה ילדים" החלתי גם לספור והוא צדק אבל טעה, כי עכשיו יש פה שלושים ושמנה אנשים "אתה טועה, יש פה שלושים ושמנה אנשים" "לא יכול להיות ספרתי היטב, אני רואה חשבון במקצועי" "אז בתור רואה חשבון תספור את הכדור הזה" "לא בבקשה" הוא צעק וההדק נלחץ והכדור עף לו בין העיניים והמח שלו התערבב עם זה של המאבטח וילדה אחת צעקה וכמה אנשים התחילו לבכות "עכשיו עוד מישהו רוצה להיות כמו ליאור?" אף אחד לא ענה "חבל, דווקא היה בחור נחמד. רק חבל שהוא לא ידע לשים מחסומים למקומות החלולים שלו ולא היה משתין לי בעבודה" אמרתי וניגשתי לפקידה שעמדה בדום כמו שציוותי על כל הסניף הזה שריתי את הירייה באוויר "אני רואה שאת ממלאת פקודות היטב" אמרתי לפקידה "בטח היית חיילת מאד ממושמעת בצבא" היא אמרה בחוסר פחד; הפקידה הייתה בחורה לבנה עם נקודת חן קטנה מתחת לעין שמאל שלה, השער שלה היה מתולתל וצבוע עם הרבה גוונים של צבעים כאילו ניסתה לחקות טווס, חולצתה הייתה תכלת ומעט פתוחה ועל החולצה מעל הציץ הימני היה תג שם; 'קרן' היה רשום עליו "שלום קרן" אמרתי והגשתי לה את השק השחור שהיה בידיי "אני מאמין שראית הרבה סרטי פשע ואת יודעת את העבודה של הפקידה ברגעים כאלה "כן אדוני" היא אמרה , חייכה, קרצה לי והחלה למלות את השק שלי בשטרות אדומים ומידי פעם הייתה מעלה את מביטה אליי ומכייחת וקורצת כאילו הייתה רוצה שאני אתקע אותה מאחורי הדלפק. קראתי פעם על מה שיש לה, קורים לזה 'תסמונת סטוקהולם'. "בבקשה אדוני" היא אמרה וראיתי אותה כותבת משהו על אחד מהשטרות ודוחפת לי את זה לשק. הסתובבתי, יריתי באוויר וצעקתי "עכשיו כולם תעמדו על הרגליים, תעצמו עיניים, תספרו עד אלף ותתחילו ללכת ולתקע אחד בשני וחסר על מישהו שינסה פעם אחת לפקוח עיניו, אני מצלם הכול ומי שאני יראה אחר כך שפתח אותן יתערבב עם המוחות האחרים על הרצפה!" אמרתי ויריתי שוב פעם באוויר והלכתי במהירות לשירותי הבנק שבדקתי איפה הן נמצאים כמה ימים לפני והתחלתי את תוכנית הבריחה שלי.
את מסכת הגרב הורדתי מראשי זרקתי אותה על הרצפה, מהתיק גב שהיה לי הוצאתי מסכת אדם מיוחדת המראה את פניי כאיש זקן מאד, הורדתי גם את הבגדים שלי שמתחתם היו בגדים של איש זקן, הייתה לי גם עגלה קטנה שמתקפלת בתוך התיק, פתחתי אותה במהירות, שמתי בה את שק השק השחור, לאחר מכן הוצאתי מהתיק שתי פצצות קטנות, חומר בערה, ומצית. על הבגדים והמסכה שהיו זרוקים על הרצפה שפכתי את כל חומר הבעירה ואז הדלקתי אותן. לאחר מכן יצאתי מהשירותים מהר כשהעגלה ביד ימיני, שמתי פצצה אחת על דלפק שהיה ריק מאנשים ואת הפצצה השנייה שמתי על דלת הכניסה לבנק שהייתה נעולה. נעמדתי באמצע ההמולה וכשהם כבר הגיעו למספר ארבע – מאות - חמישים ושתיים, שמתי אטמים בתוך האוזניים ושנייה לפני שהפעלתי את המטען הרגשתי יד נוגעת לי בגב ואישה שאומרת לי "אני באה איתך" הסתובבתי וראיתי שזאת קרן הפקידה "מקווה שאת יודעת לרוץ מהר" אמרתי לה "אני הכי מהירה" היא אמרה "תאטמי את האוזניים" אמרתי ולחצתי על כפתור הפצצה.
עשן בכל עבר ואנשים צועקים ובורחים ויוצאים מהבנק והמשטרה מנסה לתפוס כמה שיותר מהם וגם אני וקרן חלק מהם, בורחים אך לא צועקים ומתחמקים בצורה הכי אלגנטית מהמשטרה.
אני רץ במדרכה לכיוון איזו סמטה וקרן את ידי אוחזת בחוזקה ואנחנו ממשיכים לברוח וחתולות לבנות בורחות מאיתנו לכל עבר ואני הגיבור הרוחב בדמיון יודע לאן אני צריך להגיע כשלפתע ידה של קרן נעלמת לי משום מקום. אני מסובב את ראשי לאחור והיא לא שמה "קרן?!" אני צועק כשלפתע אני רואה אותה שרועה על הכביש. שיט מה קורה איתה? רצתי אליה מהר בשביל להרים אותה כשלרגע שמעתי את קולה מאחורי. לא! זה לא קורה לי! לא שוב, עד שאני שולט בעצמי! אז נעמדתי באמצע הכביש ועצמתי עיניי כשהקול רקע שיש הוא של קרן הקוראת לי מכל עבר "ירון, ירון.. חייבים להמשיך ולברוח" איך היא יודעת את שמי?! ואני בעיניים עצומות מנסה להמשיך את החלום הזה עוד כמה רגעים. אין לי כוח להיות מחר זבוב, או פיסת נייר טואלט בשירותיים הציבוריים, לפתע מגע ידה של אישה התחיל ללטף את פניי.
זאת הייתה קרן שנראתה זקנה מאד. קרן פותחת את הפה ואומרת לי "אוי ירון, אנחנו פה שוקלים לנתק אותך מהמכשירים עוד כמה שבועות.. בבקשה תעשה לפחות תנועה מזערית שאתה איתנו" היא אומרת ולי אין מושג על מה היא מדברת. או שיש לי? .
לפתע אלפי ניידת והליקופטרים של משטרה הגיחו "אתה עצור, תעמוד במקום, אין לך לאן לברוח!" שמעתי אותם קורים בכרזה "טוב, אז כנראה שזהו זה?" אני שואל את קרן "כן, זהו זה" היא אומרת, הופכת לזבוב ובולעת אותי לעוד שקיעה נטולת זריחה שכזו.
