"נואז"

זאת התחלה של סיפור שאני עובד עליו. אשמח לחות דעתכם האם יכול לשמש כפרק ראשון והאם מושך לחכות להמשך.   

קבוצת הגברים צעדו במים לעבר ספינת הדייג וממנה לחוף ,כשהם  נושאים על גביהם וראשם חבילות ואריזות בגדלים שונים. הזיעה שניגרה על פניהם,התקררה ברוח הצוננת שנשבה מכיוון הים. העבודה נעשתה בדממה. רחש הגלים  המתגלגלים אל החוף החולי וקול הרגליים המבוססות במים, היו הקולות היחידים שהפרו את דממת הלילה. ירח בחצי מילואו, הפיץ אור חיוור, שנעלם וחזר כשהירח יצא מבין העננים. מרחוק הבזיק אורו של המגדלור, כשאלומת האור,פנתה לכיוונם.

   בחוף המתינה שיירת החמורים והפרדות ,בדממה ,לגברים שהעמיסו את החבילות על גביהם. מנולו חש שהוא חייב להשתין. זה תמיד קרה לו לקראת סיום העמסת הבהמות.הוא ניפנה והישתין וחש איך יחד עם התרוקנות השלפוחית מתפוגג המתח שניצבר בו.

   "כמה נישאר?"שאל בלחש את האיש שעלה מן הים.

   "עוד כעשרים חבילות"

   "תגיד לפפה שיפליג קודם צפונה עד טורה דל פינו עם אורות מלאים ורק אז יכבה אורות ויפנה דרומה. ברור?"

   "בסדר מנולו. מה מצב הפרדות?"

   "יהיה מספיק מקום לכל הסחורה, כבר מסיימים."

   החמורים והפרדות המאולפים לפעול בדממה ,בטשו בעצבנות בחול. מצפה להם עליה קשה עד טורה קלטה, ומשם בשביל תלול לא פחות ,עד לכביש החוף. בחורשות שלצד הכביש ,יפרקו את משאם לקירביהם של טנדרים ,שפניהם מועדות מערבה לנרחה ומזרחה ללה ארדורה. רק לאחר מכן ,יובלו בידי המחמרים לחווה של פליפה ,שם מחכה החציר ושוקת המים.

   פליפה לא עסק בהברחות. הוא סיפק את הבהמות, לרוב המבריחים, הפועלים בין מלגה למוטריל. הם אפילו תיאמו את מועדי הגעת הספינות לעומס העבודה של שיירות החמורים והפרדות שלו. המוניטין שצבר בגידול בהמות שקטות והקשרים הטובים שהיו לו  במיפקדת ה"גוורדיה סיביל" שבאלוניקר, הפכו אותו למבוקש מאוד, בקרב המתפרנסים מהברחות ליבשת. מידי פעם, נאלץ לפדות את החמורים והפרדות ,בחבילת מזומנים שהחליפו ידים באחת החורשות .  לרוב קנה את השקט לפעילותו ,בסולית חשיש או שעון מוזהב ,שאותם סיפקו המבריחים לשוטרים המקומיים .

   ספינת הדיג פנתה מערבה וצפונה כשציוותה מעלה לתרנים את פנסי הדייג   ומשייטת לתוך הלילה הארוך המצפה להם. חמיד אחז בהגה וקרא אל תוך בטן הספינה :

  "להכין תה"

   הוא הביט לתוך החושך ומוחו חישב את הזמן הדרוש כדי לשוב לחוף אל חוסימה.

   "נגיע מאוחר, אולי בצהרים" אמר לפפה, שעמד לידו בפיסוק רחב ,ליצב עצמו מתנודות הספינה. המגש המיטלטל ועליו כוסות התה הועלה מן הקוער. משמעות האיחור הייתה ברורה לשניהם. את שוק הדגים של הבוקר כבר יחמיצו ואת ארגזי הדגים ,שהעמיסו כאליבי למקרה שיתפסו, יצטרכו לזרוק או לתת לעניי הנמל.

   "חרא של סיבוב הפעם הא ?" שאל חמיד

   "כן , לא משהו"

   "מה התכניות לסוף השבוע ?"

   "לא יודע, צריך לדבר עם פרדי"

   "אם הוא חושב לשלוח חשיש כדאי שיעלה את המחיר"

   "כן, הגיע הזמן"

   קצוות הכפייה ,הכרוכה לצאוורו של חמיד, התנפנפו ברוח. ידיו שאחזו בהגה הפנו את החרטום  לעבר אורותיו של הכפר טורה דל פינו. בהגיעם למול הכפר, מעט לפני סלעי הריף  הגדול, סובב את גלגל ההגה בזריזות שמאלה. הספינה חרקה. סירות ההצלה נחבטו אל המאחזים  שלהן עד שהספינה התייצבה כשפניה לדרום. חמיד פקד לכבות את פנסי הדייג. המנוע הואץ והשייט לחופי אפריקה החל.