הכרתי אותו בחוג סיירות. אין לי מושג מה גרם לי להירשם לשם, אך כשראיתי את המדריך, שמחתי עד מאד. כבר מהרגע הראשון שראיתי אותו, ידעתי שבחור כזה אני בחיים לא אפגוש. הוא לבש מכנסיי חאקי גזורים עד הברך וחולצה ירוקה של החברה להגנת הטבע. היה לו שעון שחור גדול עם מצפן קטן והמון כפתורים, ועל ראשו נחו משקפי שמש שחורות. שיערו היה אסוף בקוקו מבולגן ואת צווארו עיטרה שרשרת עם חרוזי עץ חומים קטנים. הוא הציג את עצמו וסיפר שהוא מטורף על הטבע, וששיאפתו בחיים היא להעביר את האהבה הזאת לכמה שיותר אנשים. בפעולה הראשונה נוכחתי לגלות שאני הבת היחידה בקבוצה. האנשים סביבי היו בחורים לפני גיוס שרצו להיכנס לכושר, ולהכיר את חיי ההשרדות בטבע, והשאר היו טיפוסים משונים שהסתובבו עם מדריך הגדרת צמחים בכיס. "ומה גרם לנסיכה שכמוך להגיע לחוג סיירות?" שאל אותי המדריך והסתכל במבט מלגלג על הסנדלים הוורודות שלי. פני האדימו ולא ידעתי איך לענות. מצד אחד האגו רצה לתפוס מקום, ולהגיד שאני בכלל לא נסיכה ושאני בחורה מאד חזקה ולא מפונקת, מצד שני... הסתכלתי על המדריך ולא יכלתי לומר דברים לא סימפטיים. חייכתי בביישנות והוא עזב אותי לנפשי.
במהלך הפעולות למדתי הרבה על הטבע, על חוקי ההשרדות ועל חשיבותם של אולר טוב, גפרורים וקפה שחור. נקודת מבטי על העולם התחילה להשתנות לגמרי. הסתפקתי במועט, חדלתי מלרכל עם חברותיי ולא יצאתי למסעי שופינג מטורפים. הרגשתי שאני בן אדם אחר לגמרי.
בכל פעם שראיתי את המדריך, ליבי פעם בחוזקה. מעולם לא הרגשתי כך, ובייחוד לא כלפי בחור מבוגר. הייתי בסך הכל ילדה בכיתה י', והוא היה בשנות ה-20 המאוחרות... אבל את הלב אי אפשר לעצור, ואת הרגש אי אפשר להעלים.
חששתי קצת לקראת הטיול הראשון שלנו בטבע. פחדתי שלא אסתדר מספיק טוב, שאתעייף מההליכה, או שאעכב את החבר'ה. המדריך אמר שאין לי שום סיבה לדאגה, שאני בכושר מעולה ושהוא לא נתקל בבחורה מיוחדת כמוני. לא ידעתי למה הוא התכוון כשאמר את זה, אבל לא רציתי לפתח ציפיות, והנחתי שהוא בסך הכל ניסה להרגיע אותי קצת.
צעדנו שעות בין עצים ובתוך נחלים קטנים. זיהיתי את רוב הצמחים בדרך ואפילו צעדתי בראש הקבוצה. הרגשתי השתפרה מרגע לרגע, ונהנתי מתשומת הלב של המדריך. הוא צעד איתי בראש, הסביר לי על הטבע וסיפר לי חוויות שחווה במהלך טיוליו הרבים. הערצתי אותו כל כך, את המדריך שלי, והרגשתי שליבי הולך אחריו.
בלילה, מאוחר מאד, הקמנו אוהלים וישבנו סביב מדורה קטנה ומאולתרת שהכנו. כל הבחורים היו עסוקים בצליית נקנקיות ומרשמלו על שיפודים. החושך היה כבד והאש היתה דומיננטית. האור הכתום האיר את פניהם של הבחורים, בעודם רוכנים מול המדורה או נוגסים ברעב במזון. ורק אני לא הייתי רעבה. ישבתי בקצה השני של המדורה, מכורבלת בתוך עצמי ועטופה בצעיף צמר לבן וגדול, שסרגה לי סבתא לפני שנים. מחשבותיי נדדו למקומות רחוקים, ותמיד הגיעו איכשהו למדריך. חשבתי עליו בלי הפסקה, למרות שלא הרגשתי שלמה עם עצמי. משב רוח קרירה קטע את מחשבותיי והחזיר אותי למציאות. אחד הבחורים התקרב אלי והושיט לי שיפוד עם מרשמלו וורוד ושרוף למחצה. חייכתי אליו ולקחתי את השיפוד. טעם המרשמלו החם והמתוק מילא את גופי בתחושה טובה.
לאחר כעשרים דקות, התחילו שני בחורים לכבות את המדורה. "חכו, אני אכבה אותה בעצמי... לכו לישון" נשמע קול מאחור. הבחורים הסתובבו והסתכלו על המדריך. "אתה בטוח?" שאלו. "כן..." אמר והתקדם לכיוון המדורה, "לכו לישון, מצפה לנו יום קשה מחר". הם הנהנו ונכנסו לאוהלים. כעבור כמה דקות, נשמע שקט מוחלט. המדריך התקרב אלי וחייך. "למה את יושבת כאן לבד? לא קר לך? לא עייפה?" ואני רק חייכתי אליו חיוך קטן. הוא התיישב לידי והשקיף על המדורה. הלהבות המרקדות האירו על פניו, בדיוק כפי שהאירו על פני הבחורים, אבל הפעם זה היה שונה. הסתכלתי עליו... על פניו. זיפים כהים הופיעו על לחייו ומבטו שקוע באש. עיניו נצצו ושפתיו היו יבשות מעט. לא רציתי להפריע לו לחשוב... אבל השקט העיק עלי. אין ספק שהבחור רגיל לשקט של האש, היער, הטבע. אך אני לא הייתי רגילה לזה, והחלטתי לדבר.
שיחת נפש מדהימה היתה לנו באותו לילה. לא אשכח לעולם את סיפוריו המרתקים, את מעשי הגבורה שלו, את התיאורים האמיתיים שלו ואת הכנות... הוא לא השוויץ ולא שיקר, היתה בו צניעות שלא ראיתי אצל אף אחד אחר במהלך חיי. בכל פעם שהייתי מחמיאה לו על דבר מה, הוא היה מחייך חיוך קטן ואומר שזה ממש כלום, ושכל אחד היה מצליח לעשות את זה, ואולי אפילו יותר טוב ממנו. באותו לילה התאהבתי. הרגשתי קירבה עצומה אל בן אדם שמבוגר ממני, וכמעט זר. הוא שאל אותי שאלות על חיי, ואני עניתי לו בלי לחשוב פעמיים. מעולם לא חשתי פתוחה כל כך... חופשיה כל כך, מאושרת כל כך. הצחוק שלו גרם לי לתחושת חום בבטן, והדבר היחיד שרציתי זה רק לחבק אותו.
הזריחה לא אחרה להגיע, ואנחנו עדיין היינו ערים. ישבנו קרובים, משקיפים ביחד על החמה. השמש העצומה עלתה מבין העצים והעירה את היער כולו. ציפורים התחילו לצייץ וירוק הצמחים התעורר לחיים. המדריך פיהק ואז הסתכל עלי. "את בחורה ממש מיוחדת..." אמר לי בנימה רצינית. שוב הרגשתי את תחושת החום הזאת. "לכי לישון שעתיים... יום ארוך מצפה לנו".
אכן יום ארוך עבר עלינו, ושתי שעות השינה האלו בהחלט היו יכולות לעזור. רק שאני לא הצלחתי להרדם אפילו לשניה... ולא הפסקתי לחשוב על המדריך שלי. הערצתי אותו, אהבתי אותו, הרגשתי אותו, רציתי אותו. מסלול קשה היה באותו יום... אך הרגשתי שאין דבר בעולם שיכול לדכא אותי, להקשות עלי, או לגרום לי להרגיש רע. עברתי את המסלול עם חיוך ענקי על הפנים והרגשה מדהימה בלב. באחת עצירות המנוחה, הביא לי המדריך פרח קטן. "זה פרח נדיר... שצומח רק באיזור הזה... פרח נדיר לבחורה נדירה" אמר עם החיוך הזה שלו, ואני לא ידעתי את נפשי מרוב אושר.
בסוף המסלול היה חניון עם ספסלים, מכוניות וקיוסק. לא רציתי שהטיול הזה ייגמר לעולם, אבל המדריך אמר שבחניון מחכים לנו המשפחה והחברים, עם גלידות וחיבוק. התחלתי להריץ לעצמי מחשבות בראש... איך אספר להורי על החבר החדש והמבוגר שלי, איך החברות יקנאו בי וכמה שאני אהיה מאושרת איתו. הסתכלתי עליו והוא חייך אלי. "את עצובה שזה נגמר?" שאל אותי. "כן..." עניתי בכנות. "גם אני עצוב... מאוד נהנתי איתך!".
לאחר כמה שעות הגענו לחניון. ואכן, מכוניות רבות חנו שם, ואנשים חיכו ליקיריהם. אני איתרתי את משפחתי מהר מאד וחיבקתי אותם. "אני גאה בך כל כך..." אמר אבא ואני שמחתי. חיפשתי את המדריך, בשביל להכירו להוריי, אך לא מצאתי אותו. פנינו לשבת באחד הספסלים, מסתבר שאמא הביאה הרבה כיבוד... תוך כדי ההתלהבות שלי, כשסיפרתי להם חוויות מהטיול, הוא הופיע. המדריך שלי.
"תכירי!" אמר לבחורה שעמדה לידו ואחזה בידו, "זו החניכה המצטיינת שלי!".
חיוכי נמוג וליבי נפל ארצה. המדריך התקדם לעבר מכונית קטנה ואדומה, מחבק את הבחורה ומנשק אותה.
החניכה המצטיינת..אני רק החניכה המצטיינת.
