רק חלום

עייפה.
כל הזמן עייפה.
פנים נפולות, שקיות שחורות תחת העיניים.
היא לא אוהבת להיות עייפה. רוצה להרגיש רעננה, חופשיה, עירנית.

"למה את לא ישנה מספיק?" שואלים אותה כולם.
אך הם לא יודעים. דבר לא יודעים.

בלילה קשה לה לישון. אין זה קושי רגיל כמו שרבים סובלים ממנו, אלא קושי מסוג שונה.

ברגע שהיא עוצמת את עיניה, הוא מופיע.
דמותו לא מוכנה להרפות ממנה, גם לא בעת השינה.
והיא רואה אותו, חסון, חזק ויציב כמו שהיה פעם. הוא לא השתנה, אפילו תווי פניו נשארו מדוייקים.
עיניו הכהות לא עוזבות אותה לנפשה, בוהות בה במבט מלא משמעות.

והיא יודעת, היא יודעת מה הוא רוצה.
הוא מפחד שתשכח אותו, חושש שמא תלך עם אחר.
והיא מנסה להסביר לו שאין שום סיבה לדאגה, ושהיא תמיד שמרה ותשמור לו אמונים.
אבל הוא לא מפנים, ממשיך להופיע בחושך, מונע בעדה לחיות חיים רגילים ושפויים.
היא כבר לא חוששת מפניו. בעבר היתה בוכה ללא סוף, שותה קפה על מנת שלא תרדם, עד שהיתה מתמוטטת.
פעם אבדה את הכרתה למשך שבועיים. ואפילו אז, בתרדמת הזאת, הוא המשיך להופיע, מנסה לדבר, רוצה להרגיש.
והיא כל כך רוצה להרגיש בו שוב. להריח אותו, לטעום את הטעם המתוק של שפתיו.
רק נשיקה אחת, חיבוק אחד, מילה אחת.
לעולם לא תוכל לשכוח את קולו העמוק. עמוק כמו מבטו. עיניו ממשיכות לחדור אליה, קוראות אותה כמו ספר פתוח.

הוא יודע הכל. תמיד הבין אותה, את רגשותיה, אף פעם לא לחץ עליה לדבר כשלא רצתה.
והיא כל כך אהבה את זה. לא לחשוש, לספר בזמן המתאים לה, להביט בו ולקבל נחמה ללא מילים.

ועכשיו הוא כבר לא שם. כבר אי אפשר לחבק אותו, להעביר אצבע עדינה על עורפו.
אי אפשר לנשק את צווארו בנשיקות עדינות ולחוש בנשימותיו.
אי אפשר להתכרבל בתוך גופו המחמם ולשמוע את פעימות ליבו.
עכשיו הוא רק דמות. דמות שלא מרפה.
בחושך, לבד, הוא מופיע.
והיא כבר לא מפחדת.
מתנחמת בעובדה שהוא שם איתה.
משוכנעת שהרוויחה זכות עצומה- להיות עם אהובה גם במותו.

אבל היא לא יודעת שהוא לא באמת שם.

זהו רק הזיכרון.

נוסטלגיה ישנה, געגועים, חלומות.

הוא רק חלום.