איתמר

                                                         איתמר.

שתי כותרות קראתי היום  באותו עיתון על אותם הדפים

דף אחד על רצח של משפחה יהודית, ביניהם ילדים.

השני התגובה לאירוע של ארגונים שונים ופעילי השמאל

שמחבקים את משפחות הערבים שגרמו לכאב ולשכול.

רוצחים אכזרים ומתועבים צמאי דם יצאו מכפרם הערבי

במטרה לרצוח גברים, נשים, אפילו תינוקות אם הוא יהודי,

בדרכם המקוללת הגיעו לבית  אב יהודי ביישוב איתמר

שחטו את משפחת פוגל בשנתם. השם ינקום את דמם.

מבצע מאומץ ומהיר של כוחות הביטחון שלתפארת

עצרה בכפר ערבי הסמוך את הרוצחים ואת כול הרשת,

משפחות "השהידים" שיקרו, העלימו ראיות ונתנו חסותם

לנבלות שאותם ילדו והנחו לרצוח יהודים ולהתיז את דמם.

כפי שקראתי בעיתון: פעילי שמאל וארגונים מהסוג הזה

לא הרגישו סלידה וגועל ולא ראו בחומרה את המעשה

ארגנו נסיעות מהערים הגדולות לכפר עוורתא המדובר

שאת הרוצחים ילדו, גידלו, חינכו על פי מורשתם המפואר.

השתתפו בצערם של המשפחות ההגונות שהיו חפות מפשע

מחו על ההטרדה וסבל שנגרמו להם במהלך חקירת הרשע,

במקום ביקורי תנחומים אצל המשפחה שנתלשה מקרבנו

ולבקש סליחה שבאידיאולוגיה שלהם  הזדהו עם אויבנו.

בזמן הקריאה לא ידעתי אם לבכות או לצחוק, אם אני ער או חולם,

שמעשה אבסורד כזה יכול להתרחש בעם הספר הנעור והבוגר

אני מרגיש ישראלי ציוני פגוע , בושה, כאב וחוסר הגיון

שלאנשים וארגונים, כאלה מתאפשר בארץ לפעול ממש בזיון.