חזרה ליצירות
סיפורים

צבים

סתם אחד. | (18/03/2011 21:52) | 89 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל באזור שלנו היו המון צבים. אלו לא היו צבים רגילים. לא ירוקים. לא חיים. פצעים בצורה של צבים, פוסעים באיטיות מעושה על עור, מלחכים כאילו היה עשב, פוערים חורים, בונים בניינים, כבישים, חופרים. צבים מתים.

לפעמים הייתי מתיישב על הדשא שבגינה מאחורי הבית, מחזיק גלידה ביד אחת ותה בשנייה. אחרי כל ליקוק היתה מגיעה לגימה, השיניים לא היו הופכות קרות, ואף פעם לא הייתי צריך ללכת לרופא שיניים. פעם ההרדמה נגמרה והמקדחה קדחה, אני לא אמרתי כלום כי לא רציתי שתקדח גם בלשון. עצמתי עינים ודמיינתי צבים הולכים באיטיות מעושה על עור ואותי מביט בהם עם תה ביד אחת ומטרייה ביד שנשארה פנויה, ירד גשם. מסתכל טיפה, טיפה, צב. לסירוגין. התמונה מתאחדת והכול מעורפל, כמתוך חלום, הפנים האיטיות של הצבים צפים ועולים והעוצמה הבהירה והשקטה של טיפות הגשם מחזירה אותם מטה, טיף טאף, טיף טאף, היו לוחשות הטיפות. הצבים מנסים לעלות מעלה, לטפס ולתקוע קרסים האדומים במקומות הבודדים באוויר אליהם לא הצליחו להגיע הטיפות. העור נתלש בדרך, חושף בשר אדמומי, מת כבר ממזמן.

אני לוקח בן דוד שלי לצבים, שיהפוך חלק מהם. הוא שוכב על האדמה ומביט בהם, מרותק. אני משקיף על המחזה מרחוק, מרותק אפילו יותר. פתאום אני מתחיל לבכות. בן דוד שלי מתקרב בזחילה, יש לו שריון על הגב. אני רוצה לרוץ אבל לא מצליח לקום, אני נשאר. הוא מגיע אלי ומניח את היד שלו על הכתף. שלי. אני אומר שלא בכיתי כבר שלוש שנים, הוא אמר שהוא בוכה כל לילה. אני לא מאמין, אומר שהוא שקרן. הוא עושה עצמו נעלב, אבל ממשיך ללטף לי את הכתף, בתנוחה אבהית.

כשאני מצליח לקום אני הולך בהחלטיות אל הצבים. לא יודע מה אני מנסה להשיג. ניגש אל אחד מהם ומכניס אותו לפה, יש לו טעם של חלה. אני יכול להרגיש את החתיכות מטפסות. אין טיפות גשם להחזיר אותם מטה. אני חוזר אל בן דוד שלי בזחילה ותולש לו חצי שיער, בולע גם אותו. כמעט נחנק. החתיכות מפסיקות לטפס. יש שקט ובן דוד שלי מסתכל בי ואני בו. לא יודע מה לומר.

הוא מסתער עלי ותולש לי חצי שיער, אני צועק ואומר שאני חולה סרטן שעבר הקרנות ואימא בחיים לא תכניס אותי הביתה, היא בעצמה כזו. אני מדמיין אותה חוזרת מסשן אינטנסיבי של הקרנות ואותי עם חצי שיער, היא זורקת מטאטא, אחר כך דלי מים. אני מספר לו והוא צוחק צחוק ילדותי מעצבן. אני מדמה שאני הבל והוא קין. לוקח אבן וזורק לו לראש. הוא נופל על הרצפה, מת. 
צבים יוצאים מהעור כמו רימות של זבובים, זוחלים. רוצה שהשמש תשרוף אותם, אבל יורד גשם. מביט בפיסות העורורואה שכמו בסצנה של סרט שנגמר הן הולכות ונעלמות. לסרט הזה אין כתוביות סיום, עדיין לא.

כשהצבים מסיימים והעור נעלם אני חופר בור עם הידיים, לעומק ולא לרוחב, מכניס את בן דוד שלי לשם. קובר אותו ושוטף את הידיים בגשם שיורד. אלוהים לא אומר כלום כי אני הבל ולא קין. אימא לא צועקת למרות ההקרנות. לפעמים אני הולך לצבים וחופר בור, כל פעם מגיחים צבים, מביטים בי במבט של הכרת תודה, הם יודעים שגם אני כמוהם. אני לא אומר כלום. פעם אחת הבאתי תנ"ך, קראתי בקול רם את הסיפור על סדום ועמורה, השלכתי לבור. כתוביות סיום.

תגובות

חזרה ליצירות