החיים הניחו לי להיות ציני, למרות שאימי טוענת שהציניות נולדה יחד איתי, ממש כמו אחות תאומה.
אפילו הטבע היה מודע לתכונה הזו בי.
העצים חייכו אליי מבעד לעליהם החשופים, האבנים אשר בשדרה האפירו לנוכח בדיחותיי השחורות, והציפורים צייצו במקוריהן בחדווה כאשר הלצותיי חולפות על ראשן.
כל משפט שיצא לי מהפה הפך למשל ולשנינה. לא רציתי להיות כזה אך לא היה בכוחי לעשות דבר, אלא לשלוח לאוויר עוד משפט אירוני שגרם לשכן במרפסת ממול לפלוט עשן סיגריות מחניק ולהשתעל במבוכה.
אף פעם לא נתפשתי כבנאדם רציני ומיושב, ואפילו כשהגעתי ללוויות, הסובבים אותי לא יכלו שלא להביט בי ולחייך, חיוך מהול בכאב ובכעס על כך שאני מעז ברוב ציוניותי לבוא ו"להרוס" להם את החגיגה.
מתי הם יבינו שנסיבות החיים גרמו לי להיות כזה?
יצאתי מהבית וטרקתי את הדלת בחוזקה. נמאס לי. גם לי מותר לבכות, גם לי מותר לחוש כאב. אמנם אני ציני אך יש בי חמלה.
בת זוגי רגילה לשנינות היוצאת מפי, היא התרגלה לא להיפגע ממני, ועם השנים למדה להבין שבאמירות הפוגעניות שלי אפשר למצוא נחמה.
אצלי אין שחור ולבן, יש גם אפור. אם יום אחד אני אומר לה דבר כלשהו אני יכול בן לילה לשנות את דעתי ולהגיד דבר אחר רק כדי לזכות במבט המבולבל שלה.
לאחר מריבה קולנית במיוחד (ולאחר שהגיעו מים עד נפש) החלטתי שהציניות שלי לא רק הורסת לי את החיים אלא גם מעיבה עליי כמו צל כבד שאני צריך לסחוב מדי יום.
לכן החלטתי להיפרד מהאחות התאומה, להניח לה לנפשה, שתתבגר כבר.
עמדתי בהחלטתי, הציניות נעלמה כרעם ביום בהיר ובמקומה הגיעה רצינות.
באמצע ישיבת סטארט אפ בעבודה (שאני תמה עד עכשיו איך הבוס היבשושי שלי החזיק מעמד כ"כ הרבה זמן במחיצתי, ולא סילק אותי מעל פניו) העלתי רעיון שגרם למנהל שלי להרים את גבותיו ולתהות האם מפיו של מר ציני הדגול נפלט הרעיון המבריק, הנהנתי לו ועל פני הבעה מיושבת ללא טיפת ציניות.
המריבות אם אשתי פסקו, וכאשר היא ביקשה ממני לעשות קניות הייתי מביא מה שכתוב ברשימה ולא ההפך (מה שהייתי רגיל לעשות כל הזמן).
השכנים בכבודם ובעצמם, טרחו ודפקו על דלת ביתי רק כדי להעיר שנגינת התופים בחצות לא חסרה להן והם נרדמים יופי ללא כדורי שינה.
החיים שלי נעשו אחרים, יהיו כאלה שיגידו שהשתנו לטובה, אך אני קמלתי, השנינות שלי התאפקה ככל יכולתה, הציניות נארזה בתוך צנצנת סגורה. תהיתי ביני לבין עצמי מדוע גרמתי לאחותי התאומה שמלווה אותי מיום היוולדתי, עת יצאתי מרחמה של אימי ללכת לדרכה, ולא הייתה לי תשובה מספיק טובה.
אז חזרתי לסורי ולא היה מאושר ממני.
כעבור כמה חודשים התגרשתי מאשתי, היא לא יכלה לסבול יותר את שהותי, והשבועות בהן התמתנתי רק הבהירו לה כמה היא לא יכולה יותר לחיות עם אדם ציני כמוני.
פוטרתי מהעבודה ללא פיצויים והוזמנתי לבית משפט ע"י השכנים שהתלוננו על רעש בלתי פוסק מדירתי.
יהיו שיגידו שחיי השתנו לרעה, אך אני סובר ההפך.
אני מאושר,
עם הציניות שלי- ולא בלעדיה.
