מכתב

שלום רב

רציתי לכתוב לך על שנת הלילה האחרון, אחרי הפגישה – פרידה האחרונה שלנו. האמת היא שלא ישנתי כרגיל. כאשר נרדמתי סוף סוף היתה שנתי לא שקטה. מוטרדת.

ולא פלא שהרי לקחתי את ארועי הפגישה המקרית. מקרית? והפרידה לאחריה אתי למיטה והרהרתי בה באי נוחות זמן רב .

כמה חבל , שהרי היתה יכולה להיות פגישה פורה, בונה, הרי לשם כך תכננו להפגש:. כדי לבנות דבר מה במשותף. תכנית היתה לנו. תכנית מוסכמת. מה השתבש בה בפגישה הבלתי צפויה שככה עלתה לנו?

איני זוכרת כמובן על מה חלמתי. אני רק זוכרת שכרגיל הדלקתי את מנורת המלח , והנחתי תקליט מרגיע. אפילו כתבתי קצת לפני שנרדמתי , למרות  שהייתי מטרדת מאד. הנה הדף המקומט ועקבות הדיו על הסדין. אחר כך ,  חשבתי עד כמה שמחתי לפגוש אותך באקראי ברחוב, מחוץ לפגישה המתוכננת מאוחר יותר,  ואלו  תקוות ותכניות היו לנו. בעניין הנסיעה המשותפת. כמה ציפיות שלא יתממשו עוד אחרי ככלות הכל , בגלל פגישה מקרית ובלתי צפויה בפאתי הרחוב שבה-הכל התמוטט.

בתי, שישבה ליד המחשב בחדרי אמרה שהייתי מאד לא שקטה בשנתי, משגרת הברות סתומות לחלל,  גם אני הרגשתי כך, כפי שכתבתי קודם  שנתי לא היתה שקטה.

כעת כשאני כותבת אני נזכרת שבכל זאת חלמתי על דבר מה. אני מאמצת את זכרוני לתפוס בבדל החלום היה בו דבר מה מסתורי , בתחושה, לא בפועל. תחושה שעומד לקרות משהוא שישנה את המציאות.. ישנה? לא , זה גדול מידי , לא ישנה, אבל ישפיע .... אבל מה זה היה או יהיה , לא ברור לי ...אבל מעיק.

התעוררתי. בתחושה של החמצה. תחושה חמוצה שאינה נותנת מנוח,  וכי אפשר ולא היו הדברים מעולם? ואולי טוב שכך קרה?  רגע לפני.... מי חכמה דיה לדעת?, והנה אני כותבת אליך להרגיע מעט את עצבי. עוד מעורפלת מ"שנת" הלילה, וכך מן הסתם מכתבי יהא סתום אולי, אך נסי בכל זאת להבין.

מייחלת ומקווה וכל כך אוהבת.

א.