קו מקווקו

אני יושב על הנדנדה שבחצר הבית ומתנודנד. לשמים צבע כחול ולאדמה צבע חום. אני מחזיק כוס מים בידי השמאלית והם קרים. אני דוחף את האדמה עם הרגליים. אני עושה זאת באיטיות כדי שכוס המים לא תיפול אל הארץ. כשאני מסיים לשתות אני מניח את הכוס בעדינות על הקרקע ומתנודנד עוד קצת. כשהשמש שוקעת אני מפסיק ונכנס אל הבית. אני דורך על הרצפה, רוצה לדעת האם היא חמה או קרה, אבל לא יכול לדעת כי גרבתי גרביים. אני ניגש אל החדר שלי ולובש את הבגדים התמימים. אני בן חמש עשרה. אחר כך אני הולך למקלחת ומתגלח, מוריד כל קווצה של שיער שאני רואה. כשאני מסיים, אני דואג לפצוע את עצמי קצת. אני הולך בדרך בה נכנסתי, רק בכיוון ההפוך ויוצא מן הבית. פוסע לאט אחל בהחלטיות דרומה. כשאני מגיע לרחוב אני עוטה על פניי את מבט הילד המבולבל שלי, מפשיל קצת את המכנסיים.

הקורבן הראשון לא מאחר לבוא, הוא גבר נאה, בעל חזות מהודרת אך בכל זאת מפוקפקת במקצת, הוא מבחין בי מיד. אני יכול לראות את הלשון שלו יוצאת החוצה ומלטפת את חתימת השפם שגדלה במהלך היום. הוא מתקרב אלי בצעדים מדודים ומהירים ומשדר באמצעות פניו ארשת של דאגה מזויפת. “קרה משהו ילד?” הוא שואל. “הלכתי לאיבוד" אני עונה לו בקול רועד, אני די טוב. “איך קוראים לך?” הוא שואל שוב, קצת יותר ברוך. ברגע שהוא שואל את השאלה הזו, ברגע שהמילים הללו עולות על בדל השפתיים שלו, ברור לי שהצלחתי. אחרי שעה בערך אני מוצא עצמי בסמטה אפלה, עירום, ומאחורי עומד לו אותו גבר עירום ומזיין אותי. חופן את הזין הקטן שלי בידו ולוחש לי באוזן כמה הוא אוהב אותי. זה מגעיל אותי, אבל אני רגיל.

המים זורמים מן הטוש הלבן ואני למטה. מחזיק ביד אחת סבון וביד השנייה את הלא-כלום. אני מעביר את הסבון על גופי והמים זורמים מלמעלה. אחר כך אני סוגר את המים, לוקח בקבוק לבן שמכיל שמפו, מעסה את הקרקפת שלי. כשאני מסיים אני מזרים את המים שוב. כשהחומר הלבן נשטף מן השיער שלי והופך למים בצבע לבן אני מסתכל עליו, עוקב במבטי עד שהוא מגיע לביוב. סוגר את המים ועוטף עצמי במגבת סגולה. האותיות הרקומות בירוק הבהיר של זית מציינות את השם שלי, ואני קורא אותן בפעם המי יודע כמה בזמן שאני הולך אל החדר. אני משתדל לעשות את זה מהר, אבל בסופו של דבר זה קורה לאט. כשאני מגיע לחדר אני לובש חולצה שחורה ומכנסיים אפורים. אחרי שאני לובש את המכנסיים אני נזכר ששכחתי לשים גם תחתונים, אני מוריד את המכנסיים ומתחיל את הכול מהתחלה. כשאני לבוש אני מתמוטט על המיטה ועוטף עצמי בשמיכה, מייחל לתחושה של טוהר של הניקיון, לרגע אחד. היא לא שם למרות שאני מחכה יותר מרבע שעה. אני הולך למקלחת, להתקלח שוב. ושוב. ושוב. היא עדיין לא שם.

אני לא ילד רגיל. כשהייתי בן ארבע אנסו אותי בפעם הראשונה. היום הוא יושב בכלא, וקצת חבל לי עליו. הלכתי לכמה פסיכולוגים, כולם אמרו שאני בסדר חוץ מאחד שקבע שיש לי גם תפיסה חזותית מאוד מדויקת. אני לא כל כך מבין למה הוסיף את החלק הזה, של תפיסה חזותית, לדוח שהגיש להורים שלי. אולי הרגיש אשם על שלקח כל כך הרבה כסף ולא נתן דבר בתמורה.

האמת היא שאני ממש לא בסדר. אולי זה בגלל ההוא שאנס אותי, ואולי זה בגלל העובדה שלאימא היה גידול סרטני ברחם בזמן שהייתי בתוכו. אולי זה בגלל משהו אחר. אני לא יודע, אני גם לא חושב שזה חשוב. מה שחשוב הוא שאני לא יכול לדמיין. יכול לדמיין רק בזמן שאני נאנס. רק בזמן שאונסים אותי. ואני רוצה לדמיין, רוצה לדמיין יותר משהבחורה הסרטים האמריקנים רוצה להתחתן, רוצה לדמיין יותר משהעם הפלסטיני רוצה מדינה, רוצה לדמיין יותר משישו רוצה להושיע את העולם. אז אני נותן לגברים לאנוס אותי ותאמינו לי שהייתי מעדיף נשים, אבל כשגברים אנוסים אותי, אני מתכנס בתוך עצמי במורה של משושה וסוגר את הקודקודים בקווים מקווקוים כדי ששום דבר לא יוכל לצאת החוצה, אבל כן יוכל להיכנס. אני לא עושה את זה במיומנות של מורה למתמטיקה, אבל כל דבר אפשר ללמוד. אפשר ללמוד להתחיל עם נשים ואפשר ללמוד להתחיל עם גברים. אפשר גם ללמוד איך לצייר קווים מקווקווים ולפתות אנסים. יום אחד אני אעצום את העיניים שלי הכי חזק שאני יכול ואדמיין ריבוע, אני אדמיין איך אני מעביר בעט בלתי נראה קו, ועוד קו ועוד קו, למרות שיהיו בלתי מחוברים. כשאסגור את הריבוע, את הקודקודים שלו, לא ארגיש שום דבר מאחורה, אבל בכל זאת אוכל לראות. לראות באמת. לכתוב.