את מעבר לאופק

את מעבר לאופק הרחוק, בגפך,
עינייך מן הסתם מושפלות, בוהות,
מחשבותיי נודדות אלייך, אל פיתחך,
ועיניי סוקרות כל פינה, דומעות.

המרחק הוא אוייבנו, הילחמי בו בחורמה,
ואל תסתתרי מאחורי אמירות של רחמים,
כי בי שוכנים רגשות רבי עוצמה,
רגשות שנרקמו במהלך כל השנים.

עייפתי, אין בי כוחות נסתרים, הם אינם,
יום רודף עוד יום, והשמש צהובה לעד,
דמעתי לילות ארוכים וקרים, לחינם,
ועולם כמנהגו נוהג, אני כאן לבד.

תמונתך עדיין מביטה בי עם חיוך,
אך אינה מצליחה לייבש את עיניי,
ושפתייך נמתחות מתנוך אל תנוך,
כאילו מבקשות אותי לשכוח, נו, די!