הבוקר בו הבינה..

הבוקר בו הבינה..

היה זה בוקר כשאר הבקרים.

השמים נצבעו בכחול כדרכם והשמש שלחה קרניים בעד לעננים.

כצפע צהוב עם פסים שחורים הזדחלה לה לתודעתה ההכרה: היא חולה !

ידעה זאת מזמן, בראשה, לא בליבה. כי ליבה סרב לקבל את הגזירה.

היא מעולם לא חשבה על חייה שלה בנפרד. חייה כאישה. לא כאשת איש, לא כאמא או בת. רק אישה בפני עצמה.

עוד לא אהבה את עצמה.

ואז מכיש הנחש ומזרים  ארס עצמי.

החלה כותבת. כתבה סיפורים כתבה שירים. כתבה על חייה. ספר ושיר למזכרת.

ספר ושיר להמשך השושלת.        

ספר ושיר במקום נכדים נכדות..

ובבוא היום היא תשב בכסא הגלגלים.

פיה יתאבן וכן גפיה ,תוכל אז, להאזין למזמוריה מתנגנים.

ניגון של חיים עצובים.