מכתב להורים
אני מצטערת כל כך. מצטערת על הטעויות שעשיתי. הייתי חסרת ידע חסרת ישע חסרת אונים.
לפני שש עשרה שנים חלתה בתי באנורקסיה. בגיל ארבע עשרה. עד אז הייתה ילדה מקסימה, חכמה חברותית. רקדנית בלהקה המקומית. הייתי מלאת גאווה.
ביום אחד, לא לא ביום אחד, בהדרגה, באיטיות חדרה אלי ההכרה: לבת שלי היפה החכמה והשמחה יש הפרעת אכילה. מתחת לכל השמחה מסתתר המון עצב. חוסר בטחון. שנאה עצמית ועוד ועוד.
כמו כל אמא כמובן שהאשמתי את עצמי ושאלתי:- במה טעיתי?
לקח לי שנים להבין שלא אני גרמתי למחלה. סיבות רבות לה וביניהם אישיותה שלה.
היא אושפזה בתל השומר בימים בהם אנורקסיה עדיין לא הייתה ב"אופנה". לעולם לא אשכח! הימים בהם הגעתי מדי יום לבית החולים...האביסו את המאושפזות כמו אווזים, כדי לשחרר ולפנות מיטות. הן ישבו שם מתכווצות מכאבי בטן איומים. (יש גם בנים. היחס אז היה 90% בנות 10% בנים ולכן אשתמש בלשון נקבה)
רובן התנגדו לטיפול הפסיכולוגי.
יום אחד הגעתי לביקור הילדה שלי ישובה הייתה על כסא קפואה ומחוברת ל"זונדה". ליבי צנח. נשמתי בכתה.
כך היא נשארה שבוע שלם. נותקה בלילה מהזונדה כדי לישון ולמחרת בבוקר חוברה שוב. כך הוחלט! לא נשקלה במשך שבוע זה אפילו פעם אחת. קביעה שרירותית.
מה יקרה לנו, הנשים הבריאות, במידה ונעלה ארבעה קילו בשבוע?
מה יקרה לנערה אנורקטית שעלתה ארבעה קילו בשבוע עקב האבסה בזונדה?
אני יכולה לספר מה קרה במקרה שלי. למשך שנה וחצי ניסיונות בלתי פוסקים להצליח בחיתוך הוורידים.
רצתה באמת ובתמים למות.
לא אספר כאן את השתלשלות הדברים. אצטרך לשם כך היכל שלם במקום במה, אך ארצה לשתף אתכם במספר תובנות ומסקנות אליהם הגעתי, מה נוכל לעשות, על מנת לנסות למנוע, אם אפשר להגיע למצב זה.
במידה ויש לכם ילדה שיש אצלה חשש להפרעה. ראשית עליכם לדעת כי ילדות אלו מאד רגישות למה שקורה בסביבתן הקרובה- במשפחה- הן לוקחות על עצמן אחריות לכל מה שקורה ולכן:
השתדלו לשמור על אוירה נעימה בבית. לפתור בעיות בשיחה ודיבור לא בצעקות קללות טינה וכו' (גם עם בן/בת הזוג). נסו להבין שהילדה שלכם עוברת תקופה קשה בגיל ההתבגרות.
אין אנחנו ההורים יודעים מה קורה בתוכן פנימה כי ראיית המציאות שלהן שונה משלנו.
הערה כמו: "כמה רזית, הגזמת"! נשמעת להן כמחמאה אדירה.
והערה כגון: "את נראית טוב" מתפרשת כ: "יו ! השמנתי ".
לדעתי אין צורך להעיר לגבי מראה הגוף אלא לחלק מחמאות לאופי .
צריך להשתדל לפחות פעם ביום לכנס את המשפחה לארוחה משותפת. להנהיג אוירה משפחתית חמה סביב השולחן. במידה והילדה מתחמקת בהערות כגון :"אני לא רעבה" לנסות לצרף אותה אפילו באמירה כמו:"אם את לא רע בה אל תאכלי, רק תשבי איתנו, נדבר, תשמעי אייך עבר עלינו היום".
יש להפוך את הארוחה לחוויה משפחתית נעימה, שיחה שיתוף בחוויות היום וכו'. יש לשתף את הנערה בהכנת האוכל, בהגשה.
מעבר לאוכל לנסות להתקרב אליה מבלי להמטיר שאלות פשוט לשבת לידה על מנת לתת תחושה של:"אני איתך, את לא לבד". פשוט להיות. לנסות במקביל לברר עם בית הספר לגבי הלימודים , החברה, לדבר עם היועצת.
במידה וכל זה לא עוזר לפנות בהקדם לפסיכיאטרית נוער של קופת החולים שלכם לקבלת איבחון וטיפול.
כל הנ"ל במידה ויש לכם ילדה או ילד בגילאים 12-18.
לצערי יש היום אנורקסיה גם לילדים קטנים ואף לתינוקות.
זה כבר סיפור אחר. סיפור למאמר שונה. הסיבות אחרות הגישה אחרת וגם הטיפול.
לסיכום:
לא משנה אם יש במשפחה מישהו עם הפרעת אכילה או לא. תמיד רצוי לארגן ארוחה משפחתית פעם ביום להשוות לה אווירה נעימה , חמה ושיתוף במאורעות היום.
תודה מקווה שנתרמתם.
ג'ודי פז רוטנר
