סיפורים
האלוה והשעועית
היא תמיד הייתה מדמיינת איך היא מוכרת את שתי הפרות היפות שלה תמורת שק זרעים של שעועית. מקור ההשראה שלה היה הסיפור העתיק הזה על ג'ק והשעועית ששתל באדמה וצמחה למעלה, גבוה כל כך עד שהגיעה לשמיים. בסיפור שלה, זה שהתרחש לו בתוך הראש, השעועית לא הגיעה עד השמיים, רק עד התקרה של הבית שלה. בכל בוקר היא תטפס על העץ, כשתגיע למעלה, לתקרה, תקפוץ ותדמיין שהיא ענק שיש לו אישה ולא גבר. אחר כך היא תשב ותסתכל למעלה, אל השמש שתזרח חזק יותר מבדרך כלל, היא לא תתעוור, רק תקפוץ למעלה הכי חזק שאפשר. תעבור את הסטרטוספרה וגם את האטמוספרה, תגיע לשמש ולא תישרף מהסופר נובה למרות שהשמש תתפוצץ. שהיא תהיה שם למעלה, בחלל, מביטה על כדור הארץ, היא תראה איך הוא מחשיך. ורק היא, תסתכל לה, למעלה שם בחלל, ותבין את האמת אודות כל החיים כי כולם ייעלמו, ממש לנגד עיניה.
היא ידעה שזה בלתי אפשרי אבל גם ידעה שאין ממש מה לעשות, שפנטזיות הן פנטזיות ולא משנה כמה את רוצה שהן ייעלמו, כמה חזק את תתפללי בכל בוקר, הפנטזיה בכל זאת תשאר. גם אם יש לך פנטזיה חדשה, ובפנטזיה החדשה הזו הפנטזיה הישנה נעלמת בלי שתתפוס את מקומה אחת אחרת.
היא אהבה את טום ואת ווינדי, הפרות שלה, אחת הייתה טרנסית, אבל כשהבחור עם הכיפה ניגש אליה ואמר לה שאלוהים שנמצא שם בשמיים סיפר לו, זאת אומרת – להם, על המשאלה שלה, הוא לא היה יכול שלא להתפעל והוא החליט למלא אותה. זה מאוד החמיא לה, כל הסיפור הזה, אחרי הכול, אם אלוהים בכבודו ובעצמו מתלהב מהפנטזיות שלך כנראה שיש בהן משהו, אולי היא צריכה להיות סופרת. אין הרבה אנשים שכותבים או חושבים על רעיונות טובים יותר מאלו של אלוהים, אם בכלל. הוא כתב את התנ"ך שזה רב המכר הכי גדול בעולם והוא גם עשה כל מיני ניסים מדהימים כמו לחצות את הים לשניים ולגרום לבתולה ללדת. אבל כשהיא חשבה על זה עוד קצת, היא הבינה שאלוהים פשוט רוצה להיפטר ממנה. מן האישה המוכשרת כל כך, שהגתה רעיונות, לגמרי לבדה, שמפחידים אפילו אותו – בורא העולם. היא הבינה שכל מה שהוא רוצה זה להגשים את הפנטזיה שלה כדי שיוכל לישון לו בשקט, בזמן שיגרום לעולם להראות כאילו הוא מושמד, בזמן שיגרום לשמש כאילו להתפוצץ. אולי גם באמת. אבל אחר כך, כשהאוויר שלה יגמר והיא תיחנק לה אי שם בחלל הוא יחזיר את הכול. קצת אחרי שהוא ימות. קנאת סופרים.
היא החליטה לוותר על טום ווינדי ולעשות לאלוהים תכסיס. היא חתמה על המסמכים שהביא לה האיש עם הכיפה ונתנה לו חבל כדי שייקח אותם. כשהן הלכו היא בכתה קצת, וקראה לטום תרזה אפילו שהניתוח לשינוי מין כבר היה מאחוריו והדמעות היו נקוות בעיניו בכל פעם שמישהו הזכיר אותו כי זה כאב. לא היה לה אכפת, אם היא בוכה אז לפחות שגם הוא, היא ידעה שווינדי תבכה גם בלי שתגיד כלום. היא טעתה. כי ווינדי גם רצתה לעשות ניתוח לשינוי מין, היא פשוט לא סיפרה לה, וכחלק מהניתוח לשינוי מין, היא גם רצתה ניתוח לשינוי אישיות, וגברים לא בוכים, גם שוורים, אז ווינדי - לא בכתה. רק עצמה את העיניים חזק כדי שיצאו לה קצת מים. ההרכב הכימי של הדמעות האלו, היה שונה מן ההרכב הכימי של הדמעות של טום. היא תגלה את זה כשתהיה אלוהים.
היא חוזרת הביתה ופותחת את המעטפה שהביאה לה האיש עם הכיפה, בתוך המעטפה יש זרעים. יש שם גם הוראות. היא קורעת אותן וזורקת את החתיכות לפח. אחר כך היא מדליקה את האח, זורקת זרע אחד של שעועית אל תוכו ואת הזרע השני אוכלת. את השלישי קוברת באדמה ואת הרביעי מכניסה ישר אל תוך הכוס. את החמישי נתנה לתרנגולת.
היא לוקחת כדור שינה ומתיישבת על יד האח. הוא צמחי אז לוקח לו זמן להשפיע והוא לא באמת מרדים, רק מטפח את האשליה. היא יושבת לה שם חצי שעה, אולי שעתיים ואז היא נרדמת. כשהיא מתעוררת היא מוצאת עצמה בתוך יער חום שיש בו את כל הצמחים שראתה מימי חייה חוץ משעועית. היא פותחת את הפה ועץ יוצא משם, בגובה של הגג שלה. היא מורידה את החצאית ועץ יוצא גם משם, באורך של הגובה של הבית שלה. היא מחייכת, לא חיוך אמיתי אבל כמה שהיא יכולה כי בכל זאת יש לה עץ בתוך הפה ואז היא קופצת. יודעת שהיא לא תגיע לשמש כי אין לה את הגובה של הבית. צודקת. היא מגיעה לגובה של השמש פחות הגובה של הבית שלה. כמה שנים אחר כך היסטוריון מפורסם שיהיה גם פיזיקאי חובב יכתוב את המשוואה של הפעולה הזו, אבל היא כבר תהיה במקום אחר. נעצרת לה בחלל, מרחפת קצת מצד לצד, מנסה להתהפך כדי ששנים העצים שבוקעים משני שבגוף שלה יגיעו לשמש.
זה קורה בפתאומיות, היא אפילו לא מתכוונת, אבל השמש מתפוצצת. הסופר נובה עליה היא חלמה מרגישה חמה יותר ממה שחשבה אבל בכל זאת נעימה, היא מביטה על כדור הארץ ורואה איך הוא דועך ומחשיך. נעלם לו, לאט, לאט, יחד עם כל האנשים שחיו עליו אי פעם. העץ לא נשרף והיא לא נחנקת. היא מבצעת תהליך של פוטוסינתזה תוך כדי שימוש בחום של הסופר נובה ומשיגה חמצן לעשרת אלפים השנים הבאות. נודדת לה בחלל במשך אלף שנים, ניזונה מסופר נובה אחת וסופר נובה אחרת, יודעת שאלוהים הפסיד במשחק הזה ושהיא ניצחה, וכנראה גם תנצח, כי היקום הוא אינסופי וכך גם הסופר נובות.
מדמיינת איך אלוהים יושב לו בגן העדן שלו שכבר אין בו צמחים כי אין שמש, ובוכה כמו ילד קטן. איך הדמעות הכסופות שלו יוצרות מין יובל קטן כזה על הדשא שזורם וממשיך לזרום גם אחרי שהוא מפסיק לבכות כי אלוהים הוא נצחי. מדמיינת איך הדמעות הכסופות האלו יורדות למטה מין הכוכב העגול, מטפטפות כמו גשם, ומגיעות אליה. כשהיא תראה אותם היא תדע לאן לעוף בחלל, וכשזה יקרה היא תתייצב מול אלוהים.
זה קורה אחרי אלפיים שנה, היא רואה את הדמעות הכסופות וממהרת לשגר את עצמה בעזרת הטכניקות שלמדה במשך שלושת אלפים השנים האלו למקום שממנו הן באות. את אלף השנים הבאות היא מעבירה בציפייה. כשהיא מגיעה לשם היא קצת מתאכזבת, ממלמלת לעצמה שהיא ציפתה מגן העדן להיות משהו מרשים יותר מאוסף של עצי פירות ופרחים נבולים. אחר כך היא נזכרת שהרסה את השמש.
נחמד לדרוך שוב על משהו מוצק, ולמרות שהשרירים שלה קצת מנוונים היא מצליחה לרוץ. היא מוצאת את אלוהים משחק בכדור מתאנים לגמרי לבד. קולע לסל שעשוי מבננות שכבר הפכו לשחורות לפני יותר מדי זמן. היא משתעלת שיעול קטן והוא מסתכל עליה, לא כל כך מבין מה היא רוצה ממנו. כשהוא מביט למטה הוא מבין מי היא ומה היא עשתה לו אבל הוא לא יכול לעשות כלום, אפילו לגעת בה, כי החתימה שלו היא זו שהייתה על הנייר. היא מצידה, מסתערת עליו ומשפדת אותו על ענפי השעועית, יוצרת צלב ואחר כך מגן דוד שמגליד רגע אחרי הרגע בו הוא מופיע כי זה בכל זאת אלוהים.
היא תמיד חשבה שאלוהים הוא בן אלמוות אבל מהר מאוד היא מגלה שהוא לא. הדם הכסוף שלו זורם על הענפים והם הופכים לכסופים, מסתלסלים להם במרחב שהיה פעם גן עדן והיום הוא חווה ועוברים מין מטמורפוזה, זיווג שמיימי כמו זה שהיה למרייה והופכים למשהו אחר, לאדם הראשון. הייתה זו הפעם הראשונה בה נולד תינוק ללא ביצית, רק שני זרעים. היא צורחת באקסטזה כי זו הפעם הראשונה שלה וזה עוד עם אלוהים. אלוהים מחייך את החיוך הקטן שלו, זה שאף פעם לא כתבו עליו בכל הספרים שכתבו עליו למרות שהוא כל כך רצה, ומאבד את רוח החיים שלו.
האדם הראשון נופל.
כשנפל האדם הראשון, לא האחד מהתנ"ך או מהמיתולוגיה הנורדית, האדם הראשון באמת, לא היה אף אחד שיהיה לו אכפת. אימא שלו הייתה עסוקה בחוויה שעברה כרגע, מתנשפת כמו מעשן כבד ועוצמת את העיניים, מעבירה את הסצנה במוחה שוב ושוב. אז האדם הראשון, שהיה בודד, המציא את כוח המשיכה.
האדם הראשון הזה לא המציא את כוח המשיכה אף על פי שלא היה מהתנ"ך או מהמיתולוגיה הנורדית. אימא שלו גם הייתה עסוקה בחוויה שעברה כרגע, מתנשפת כמו מעשן כבד ועוצמת את העיניים, מנסה להעביר את הסצנה במוחה שוב ושוב. אבל האדם הראשון הזה, שהיה אמפתי יותר, מתחשב יותר, ישב לידה וליטף אותה. היא רק המשיכה ליילל, לרצות עוד אבל האדם הראשון שלא היה יכול לתת עוד ישב ושתק.
כשהיא קמה היא גילתה שהכול נעלם, גם האדם הראשון והחווה ואלוהים שהכול שחור עכשיו ואין כלום, היא ראתה זיק של ניצוץ חשמלי וזה קצת כאב. היא עצמה את העיניים למרות שכבר היה חושך וציוותה על הניצוץ להיעלם. הוא נעלם. היא מביטה בסיפוק למטה, אל השחור האינסופי ומחככת את ידיה בסיפוק, יודעת, שהיא זו שזכתה בפרס הנובל הזה, ולא רק בספרות, לפחות לחמש עשרה מיליארד השנים הבאות.
|
