אבא תפסיק לחנך אותי.

"אבא, אתה יודע שאני מתגייס לצבא בעוד חודש, אני יודע שאתה חי, נושם וחווה את מה שאני עובר בחיי. אני מבין אותך,אבל נסה להבין גם אותי,אני בראשית דרכי, רוצה למצוא את ההמשך בעצמי,כמו שאני באמת רוצה,אני יודע שחשוב לך להיות חבר שלי, שותף להמשך,אז בבקשה אבא, תפסיק לחנך אותי, תפסיק לזרוע תובנות בכל שיחה, תפסיק ללמד אותי כל הזמן. די".

הוא עמד מולי, בחור צעיר,גוף אתלטי,חולצת טריקו שחורה צמודה, מבליטה את השרירים, ג'ינס אופנתי, כפות הידיים הגדולות תפוסות אחת בשנייה עולות לכיוון הפה,זוכות לנשיפות חמות,

הייתה דממה.

הורדתי את המשקפיים והנחתי אותן על יד הכורסא,

לא ידעתי מה לענות,

מה אענה לו ? מה אני יכול להגיד לבחור הזה שאומרים שהוא העתק שלי, שכמוני קשה לו לקבל הערות,שסובל הוראות או הסברים ארוכים, שבסך הכול רוצה להתקדם בעצמו בלי הדרכה של אביו,

לי לא הייתה התעוזה לבוא לאבא שלי ולבקש אותו להפסיק לחנך אותי,

הסתכלתי עליו שוב, נזכרתי שהתנדב לצנחנים,

כבר בגיל צעיר הלך מיוזמתו לעבוד, לא שהיה חסר לו. משהו בבית, עבד בבורגראנץ, חזר מסריח משמן שרוף, ופעם, חזר עם כוויות בידיים, כמה שמח להראות לי את תלוש המשכורת הראשון, 

וכמה הייתי גאה בו. כבר אז הוא היה גבר.

רציתי לענות, להגיד כמה אני אוהב אותו ,כמה אני גאה בו, אבל יחד עם זה להסביר לו שכאבא אהיה תמיד המדריך שלו, המלווה שלו, המחנך שלו,

אבל אז בהבזק הבנתי שזה לא מה שהוא רוצה, לא זה מה שחסר לו, שהוא רוצה אותי כשותף לחוויות לא כמדריך ולא כמחנך.

קמתי עם זרועות פתוחות וחיבקתי אותו, זיפי הפנים שדקרו בלחיי חיזקו את ההסכם,