פנטסיה

פותח כל ערב, וקורא את השירים,

מנסה להיזכר בדברים הישנים,

אולי אמצא בהם ישועה,

ואולי תקווה.

המשפטים הכתובים,

זכרונות בי מעלים,

על אהבה,

שלא נגמרה.

ואז אני שב ונזכר שהיא עזבה,

אמרה שהיא צריכה להיות לבד,

ואני לא איתה,

אבל עכשיו, כשאף אחד הוא לא בדיוק הטיפוס התומך,

אבל דווקא עכשיו, איך לא אשכחך,

ומתעתע בי זכרונך,

אני לבד.

וזה עכשיו,

המחשבה דוקרת את הלב,

אני נסחף לשם שוב, אני מתערבב,

באהבה, בייאוש, בתסכול,

בכמיהה, בייסורים, בייחול,

בפנטסיה

זה בא עכשיו,

דווקא כשהחורף נגמר,

אצלי בפנים גשום,

מעורפל, לא ברור, וקר,

זה בא עכשיו,

אהבה הפכה נכזבת, רגע לפני שהפכה בשלה,

ואת הכל אני עשיתי בשבילה,

היא הייתה הראשונה,

האהבה הראשונה,

שמשאירה צלקות עמוקות,

ונותרו רק זכרונות,

ממה שהיה,

ולא יהיה.

נטע לי