אורי המניאק

מתהלך עם הכלב בבמת תל אביב,

נכנס חזק לו הקיץ ברומסו את האביב,

שעת ערב עצלה, העייפות למכביר,

הלילה אלינו צולע, את ממלכתו להחזיר.

רכב מסוגנן עובר – הוא בדרך לאפקה,

ורשרוש, שרשרת אופן חלודה, מתנהל אט ברקע,

אני ממצמץ בעיני, ומחדד את אוזניי,

משפשף את חושיי – האם זה אמיתי.

אורי כדורי,

ואימא אמרה תמיד שאסור לי,

הוא מתגלגל לכדור בפחד ובעתה,

בכל פעם שעל גבו אני משחיל נגיעה.

ואימא אמרה לי "ניר,

"בחיות אסור להתעלל,

הוא כזה קטן ודבר רע לא עולל,

ורק לחיים שקטים הוא מייחל."

ואימא אמרה לי "ניר,

סור מדרכו, הנח אותו תחתייך,

כי אל תעשה לחבריך מה ששנוא עליך."

אך הנה לפתע בלילה תל אביבי עצלן,

עומד מולי אורי-כדורי מושתן,

אך האם סיוט זה, או שמא אמיתי?

זהו אורי-כדורי ענק ומפלצתי!

שני מטר גובהו ומזדחל הוא בגאווה,

מחושיו בוחנים אותי, כמתעלמים מהסביבה,

ראשו מבעית, ופיו מזיל ריר,

ושארית גופו חוליות חוליות, ממש עד הקיר.

"נקמת החרק!" הוא צעק,

ועל גבי השחיל נגיעה,

אפילו לא לרגע חשבתי, וחשתי עצמי מנותק –

ישר מטה נפלתי והפכתי עצמי כדור – בזו השעה..

מאוחר יותר בתחנת המשטרה מצאתי עצמי,

שוטר מצאני, ומסתברר שהייתי שכוב שם וערום כביום היוולדי,

התערטלות בציבור וכרגע עשרים וארבע שעות בפנים,

אורי-כדורי – נקמתך היא נקמה ממש "לפנים!"