צעד אחריהם בשביל, נכדו - תרמילו תולה ברישול על כתפו השמאלית, הבחורה שלצידו - תיקה בימינה. לפני שיצאו תפס באבירות את ידיות תיקה, אך היא מחתה: "עזוב נחום, זה כבד מדי ", והוא ויתר.
עיניו בגביהם של שני הצעירים: עידן - רחב כתפיים, חולצת הטריקו הצרה נטולת השרוולים שלבש הבליטה היטב את שרירי גבו וזרועותיו, הבחורה – רגליה ארוכות ושזופות מתחת למכנסי השורטס הקצרצרים, ראשה מתנשא עד למחצית גובה ראשו של נכדו. כל כך גבוהים שניהם, אפילו הנערה עוברת אותו, והוא הרי נחשב פעם לגְבה קומה בקרב חבריו. כל דור גבוה מקודמו וגם משא השנים הרובצות על הכתפיים מגמד את הקומה. זוג יפה אין מה לדבר, אמר לעצמו וחיוך הבליח על שפתיו וחימם את ליבו.
הגיעו לאוטו ועצרו. עידן פתח את הדלת האחורית ושניהם הטילו לשם את מטענם. נפנה אליו, כרך זרועות חסונות סביבו, התכופף והדביק נשיקה ללחיו. "שלום סבא, שמחתי להיות קצת איתך". נחום נישק ללחיים המכוסות זיפים קוצניים והרהר שוב במודה החדשה הזו של הצעירים של היום שלא טורחים כבר להתגלח כמו שצריך.
הנערה ניגשה אליו, הושיטה לו כף יד ארוכת אצבעות וחשפה טור שיניים מושלמות. "שלום נחום, המון תודה וסליחה על הטרחה". הוא לפת את ידה, ניחַם על הדם הרע שפקד אותו בליל אמש, קירב אותה אליו, חיבק אותה בעדינות ושפתיו רפרפו על לחייה החלקות. "על לא דבר, שמחתי לארח אתכם. תעשו חיים באילת, תיסעו בזהירות."
עמד וצפה באוטו המתרחק עד שזה נעלם בעיקול הדרך ושב בצעדים כבדים לביתו. הפעיל את הקומקום החשמלי, הכניס כפית קפה מגורען וכפית סוכר לתוך ספל ומזג מים רותחים. הוסיף קצת חלב קר ובחש. שקע בתוך כיסא ולגם מהספל.
נתן מבטו בספה שעליה ישנו הצעירים ומשהו מתחושת המבוכה של אמש שבה לפקוד אותו. חש שגם המרירות מתגנבת שוב לליבו. היא מנעה ממנו לסחוב את תיקה, דאגה שמשקלו יכביד עליו, אך את הספה המגושמת הזו השאירו לו לסגור אותה לבד. חשב לבקש עזרה מעידן אך משום מה נמנע.
זכר מצוקתו מהלילה העלה גיחוך נבוך על שפתיו. רק יסיים לשתות את הקפה ויצא להשקות בצינור שבגינה את המקום שם הטיל את מימיו. ככל הנראה כבר לא נשאר שם ריח, אבל ליתר בטחון...
אמש, מששבו מחדר האוכל, ניצל את הרגעים שנשאר לבד עם נכדו כשהבחורה נכנסה לחדר האמבטיה ודיבר איתו על סידורי השינה:
"אתה תישן איתי בחדר ורינת תישן על הספה בסלון".
"מה איתך סבא, איפה אתה חי? נפתח את הספה ונישן שם יחד".
לא אמר דבר, עזר לעידן לפתוח את הספה והביא כלי מיטה. לא, הוא אינו חייזר, הוא יודע שהצעירים של היום ממהרים לישון יחד, אבל בכל זאת, עברו רק חודשיים מאז פגש את עידן בחתונתה של עינת, נכדתו, והוא היה אז בחברת נערה אחרת, הציג אותה בפניו ונראה כרוך מאד אחריה. השאלה "ומה עם אורית?" עמדה על דל שפתיו. לא שאל.
השאיר את הצעירים לבדם בסלון, נפרד מהם ב- לילה טוב ונכנס לחדר השינה. כדרכו, קרא מעט לפני שנרדם. וכדרכה בכל לילה כבר מזה שנים, הפרוסטטה שלו העירה אותו. הדליק את מנורת הקריאה, יצא מהמיטה ופתח את הדלת. שמע לחשושים, התנשפויות ואת הספה הענתיקה שלו חורקת קשות. עמד נבוך מחזיק בידית הדלת ולא המשיך לכיוון השירותים. אין סיכוי שלא ישמעו אותו. חזר כלעומת שבא.
הביט בשעון: 1:35. כיבה את האור ונשכב במיטה, אבל השלפוחית בשלה, לא עושה הנחות. על זה לא חשב, היה יכול להכין משהו מראש, איזה כלי מאולתר, אולי צנצנת... חיכה עד קצה גבול היכולת ויצא שוב מהמיטה. פתח בזהירות את הדלת לפרוזדור והקשיב: בזירת הספה עדיין לא שקטו הרוחות. מצב נואש מצריך פתרון יצירתי: הוציא את הסולם המתקפל הקטן שעמד ברווח שבין הקיר לארון, העמיד אותו לפני החלון, פתח את התריס, עלה על הסולם וממש בדקה ה-90 השקה את השיחים שמתחת לחלונו. נשם לרווחה וירד מהסולם, אך השאיר אותו שם לשימוש חוזר למקרה הצורך וחזר למיטה. כיבה את האור אבל להירדם כבר לא הצליח.
מחשבותיו נדדו הרחק. כמה זמן לא חשב עליה? חש דחף פתאומי לראות אותה שוב. הדליק את האור, פתח את המגירה התחתונה של הארון והוציא משם קופסת פח חלודה. חיטט בין התמונות המצהיבות עד שמצא את מבוקשו. רק תמונה אחת יש לו ממנה, התמונה שנתנה לו ערב הפרידה. נערה עם צמה וחיוך תמים, שובה לב. אצבעותיו רעדו כשליטף את דמותה המצולמת.
היה בן גילו של עידן כשהתאהב לראשונה. שמה היה רות, הייתה לה צמה עבותה שחורה שהשתלשלה עד לאמצע גבה ועיניים חומות גדולות המישירות מבט. הוא עזב גרעין של קיבוץ צעיר בנגב שאך עלה על הקרקע על מנת להתנדב לפלמ"ח, היא עזבה למען אותה מטרה משפחה ירושלמית מסורתית. יחד עברו את ההכשרה הצבאית, ישבו מסביב לאותה מדורה, שרו את אותם השירים. הגניב מבטים לעברה עוד בערב הראשון שם, אך נזקק לעוד הרבה ערבים ולהרבה מדורות עד שהעז להתיישב לידה ולהחליף איתה מספר מילים.
הנשיקה הראשונה שנתן וקיבל אי פעם בחייו, שלא מבני משפחתו, התרחשה כששב בשלום מליל פיצוץ הגשרים. עיניה הנוצצות וצהלת השמחה שבה קדמה את פניו בשובו הפעילו את אומץ ליבו וברגע שנשארו לבדם, שפתותיהם נפגשו. במשך חודשים רבים טיילו שלובי אצבעות לאורו של הירח, רוקמים חלומות לעתיד במדינה יהודית עצמאית. הביט בעיניה, הצמיד אותה לגופו ונשק ברוך לשפתיה. זה כל אשר העז. ורק בלילות, בבדידות מיטתו, נתן לעתים פורקן עצמי לערגותיו.
מלחמת העצמאות הפרידה ביניהם: הוא נלחם בחזית הצפון, היא נשלחה ללוות שיירות הספקה לירושלים הנצורה. ערב הפרידה ביקש את ידה והיא ניאותה, אך אמרה: "תצטרך לבקש אותי גם מאבי ולקבל את הסכמתו, אצלנו נהוג כך," ומשהבחינה בעיניו המודאגות, הוסיפה בחיוך, "אינני חושבת שתפַסֵל, נראה לי שתמצא חן בעיני אבא."
ביום כיבוש צפת, שעה שהלוחמים העייפים ציינו ניצחון עצוב לאחר שקברו את מתיהם, התקבלה בקשר הבשורה המרה: שיירת הספקה שניסתה לעלות לירושלים הותקפה ע"י פורעים ערבים. בין ההרוגים הייתה גם רותי שלו.
חמש שנים לא הצליח למצוא בין עשרות זוגות העיניים שחייכו לעברו אף זוג שחפץ בו. ואז הגיעה ציפי לקיבוצו והצליחה להמיס בחיוכיה את הקרחון שפשט בליבו. והם דבקו זה בזו ובפיסת ארץ מדברית זו שהפריחו בלב השממה, הולידו שלושה ילדים וחיו יחד בטוב וברע עד שהסרטן הפריד ביניהם לפני כמעט שלוש שנים.
החזיר את התמונה לקופסה וכיבה את האור. היה ער לחלוטין. חש צורך לצאת מהמיטה, להסתובב קצת, אולי לשכב בחוץ על כיסא הנח שברחבת הכניסה לבית. חש כלוא בחדרו, כמו אריה בסוגר.
מבטו של שייקה, חברו, שישב לידם בחדר האוכל בארוחת הערב, חזר לפקוד אותו והמועקה שבה לליבו. כמה שמח לבשר לו שלשום, אחרי הטלפון מעידן, שנכדו יקפוץ לביקור קצר, הוא נוסע לאילת עם חברתו ויעשו חניית ביניים בקיבוץ.
"יש לו חברה מאד נחמדה, פגשתי אותה בחתונה של עינת," סיפר לשייקה ובדיעבד בירך עצמו שלא הסגיר שום פרטים מזהים של אותה חברה, אוי לאותה בושה.
הכל התנהל כשורה עד ששייקה התחיל לשאול את עידן על הצבא. אפשר לחשוב שבקיבוץ כולם קרביים כמו פעם, יש מספיק ג'ובניקים ויש גם משתמטים, זה כבר לא בושה. לא כולם רוצים להיות הפראיירים של המדינה. אז מה אם עידן משרת בשלישות, הוא לפחות לא השתמט כמו הבחורה הזאת שלו, היא הצהירה דתיות אבל היא... נו טוב, מה יש לדבר... וגם הקיבוץ רחוק מלהיות מה שהיה, איפה ארוחות ליל שבת של פעם, איפה המפות הצחורות והחולצות הלבנות, איפה השירים והריקודים... רק קומץ סועדים היו בחדר האוכל, רובם קשישים בודדים כמוהו, וכמה פרצופים לא מוכרים, כנראה אורחים ב"אירוח כפרי במדבר". כל השאר – ספונים ב- ד' אמותיהם, מבשלים לעצמם, אוכלים בחוץ, ה-ביחד מזמן כבר לא קיים...ולפחות אם היה מסתפק בכך, אבל לא, לשייקה החטטן היה דחוף גם לדעת על התוכניות של עידן לאחר השחרור.
"מיד שאשתחרר אני מתחפף מכאן, טס לארצות הברית," מיהר נכדו ליידע אותו, "כאן לא נותנים לבן אדם לחיות, חצי מהמשכורת הולכת למס הכנסה, זו ארץ אוכלת יושביה," ציטט מהמקורות, ונחום חשש שגם שייקה ישמיע את הפסוקים שנוהג לצטט בכל הזדמנות: "הולך ופוחת הדור" או "פני הדור כפני הכלב", או אולי את שניהם גם יחד. אבל שייקה הסתפק בלשגר אליו מבט נוגה והחריש.
לפחות ילדיו חיים בארץ, שלושתם שרתו את המדינה, שני בניו בקרבי, אחד מהם קצין שריון. נכון, את הקיבוץ עזבו מזמן, חיפשו את עצמם בעיר, אבל תרמו ותורמים למדינה הזאת, לא הלכו לרעות בשדות זרים... אבל נכדיו? שניים כבר באמריקה, מתגאים בגרין קארד שבידיהם ועכשיו גם עידן "מתחפף מכאן" ברגע שרק יוכל...
צמרמורת עברה בגבו והוא נרעד. הקפה התקרר מזמן בתוך הספל. קם, יצא מהבית, תפס את קצהו של הצינור המגולגל ופתח את ברז המים. משך את הצינור אחריו עד לשיחים שמתחת לחלון חדר השינה והשקה אותם ביסודיות. המשיך להמטיר מים על ערוגות הפרחים שבכניסה לבית ועבר לעץ הבודד שהצל על הרחבה המרוצפת. עיניו שוטטו מסביב, על מרחבי הדשא הירוקים, על הבתים הקטנים שטוחי הגגות, על חלקת האלוהים הקטנה הזו שלו, על גן העדן האבוד שלו. נזכר משום מה בעידן בן החמש, שסיפר בגאווה לחבריו כשציפי והוא ביקרו אצלם ברמת- גן:
"לסבא ולסבתא שלי יש קיבוץ והכל שם שלהם, הטרקטורים, הסוסים, הפרות, ברכת השחייה, הכל שלהם! ".
