רגע

שתי דקות של שקט. על ספה מעופשת, בין הדקה הקודמת לדקה הבאה. בין רגע חסר משמעות לרגע שמהותו היא משמעות, הכרעה. שתי דקות של שקט, ורגע אחד בהיר של אהבה. עכשיו מותר לי להזכר ברגע הזה, עכשיו כבר אין לך חברה.

יום שיש בצהריים, ובמה הוא שונה כבר משאר הימים?אני לא זוכרת את סדר ההתרחשויות המדוייק, וזה לא משנה, הכל אותו דבר. יום שישי הוא לפעמים "יום עבודה" כפי שמכונה אצלנו בצופים, יום שבו נפגשים ראשי הועדות על מנת להכין את השטח לקראת יום הפעילות הצפוי ביום שבת. והכל כמעט כרגיל, שיעורי הבית במתמטיקה ממתינים בבית על השולחן. תרחיש מוכר: סיימתי את בית הספר, אלך קודם לצופים ואחר כך אחזור הביתה. אני בכלל לא זוכרת איך הגעתי לשבט, את מי פגשתי ליד הדלת הכחולה הגדולה בכניסה, איזה מהחניכים שלנו היו בסביבה, ואיך הובלתי לאותו רגע, על הספה המעופשת, לידך. אבל פרט אחד אני זוכרת די בבירור: הייתי רעבה. מאוד רעבה. ועוד פרט שמין הסתם אני זוכרת...אתה היית בסביבה.

אני לא זוכרת על מה דיברנו כשרק הגעתי אל השבט, מה לבשנו, ואיזו עונה התמתקמה. זה עדיין לא היה החורף, כי בשיא החורף הכל כבר הפך לרע. וזה גם לא היה הסתיו הקיצי של תחילת השנה, זה היה שלב ביניים בין העונות, כמה רגעים של הכרעה.

תיארתי לעצמי שתכף כבר יגיעו לאסוף אותי הביתה בדקות הקרובות, שם יהיה לי אוכל, וכמובן, ערימת שיעורי בית שמחכה.  ובכל זאת ניסיתי למתוח את הזמן הנותר, להתל במחוגי השעון, להגמיש את הדקות, בשבילי הזמן הוא כמעט תמיד אשליה. הייתי לבד במזנון. פתחתי את המקרר בדרך אל המשימה. אתה נכנסת לפתע, ויחד איתך נכנס גם כל מה שקשור בדמותך. כל הרגש שצף לי באזור שבין הריאות ללב, כל הקושי לנשום ולנוע, רק בגלל שהעור החלק שלך ממגנט ומשנה את מאזן האנרגיות בסביבה. "היי" אמרנו אחד לשני, אפילו שכבר אמרנו שלום היום, צריך לפשט את המבוכה."מה את עושה?" שאלת וכבר הספקת לחצות את המרחק שבין דלת הכניסה לאחורי הדלפק, שם עמדתי. ואתה היית כבר קרוב מידי, מוכר מידי, מתאים מידי.  "מלאווח, אני רעבה" עניתי בנונשלנטיות מתורגלת. אתה לקחת מידי את המזלג והכרזת ללא שום היסוס של נימוס "תני לי, אני אעשה את זה". במאית השנייה הראשונה רציתי לכעוס עליך, אבל אז ראיתי שאתה בעצם יודע מה לעשות יותר טוב ממני. קיפלת במזלג את המאלווח כדי שהגבינה תהפוך למותכת. "נתחלק חצי חצי" המשכת בהכרזות והבזקת לעברי חצי חיוך סגור וחוצפן. ככה, בלי לשאול, השתלטת על המרחב, והחלטת על חלוקה ביני לבינך. "אתה תמיד רוצה שנעשה את זה ואני תמיד לא רעבה, ובסוף אתה אוכל לבד". כיווצתי את העיניים וחייכתי קצת, כמובן, בפה סגור,זה החיוך "יודע סוד" שלי ושלך. "כן" ענית, והמלאווח כבר היה עשוי היטב ומוכן להגשה (ממש מומחה למלוואחים..אתה). "איזה חצי את רוצה?" שאלת...אני התלבטתי, אבל כמו תמיד, הגעתי בסוף להכרעה.

לכל אחד צלחת, עם חצי מלוואח, ממלוא בגבינה מותכת וקטשופ. במזנון יש לנו שתי ספות מעופשות, כל אחד התמקם על אחת. וזה היה הרגע, בו היינו קרובים מתמיד, קרובים יותר אפילו מהרגעים הרחוקים בהם חלקנו חיבוק או נשיקה. זה היה הרגע, בו ישבנו על שתי ספות נפרדות, אכלנו מלוואח מחולק, והיינו ביחד. בשקט מושלם שזעק את התשובה הנכונה לרגע הנכון: אהבה.

דקה לאחר מכן הפלאפון שלי צלצל, הגיעו לקחת אותי הביתה,המתמטיקה מחכה.