מכתב

זכרונות מאלטלנה

יוני 48'

שלום לך,

אני תוהה מתי אפגוש בך ואוכל להניח את ראשי על חיקך. כולי ציפייה והתרגשות לקראת המפגש, אינך מכירה אותי, עדיין... ולמרות זאת אני יודע אותך לאורכך ולרוחבך, רבות שמעתי עליך ורבים נפלו בחיקך- מהרהר לפשר הדבר. שימעי את קולות יורדי הים, משתוקקים לפגוש את אהובתם. ראי את החובלים דרוכים למוצא פיך. על ראש התורן מתנוסס דגל הכבול והמשועבד למקצב הרוח. שאון הגלים המתנפצים בגווניהם, ערבים לאוזני ומשנים את צבעו של הים, מכחול ללבן ומלבן לכחול. הים כה גדול ואינסופי שאומר לי כמה אני קטן וממחיש את כמיהתי אליך, את הצורך הקיומי שלי אליך. ככל שהזמן חולף צלמך נהיית יותר ויותר בהירה. ככל שהרגעים עוברים הופכים הם לקצרים ופעם לפעם מוצא עצמי מתבונן בתמונתך הנמצאת בכיס חולצתי. תוהה מה אעשה לקראת מפגש, זאת איני יודע.

היי,

הנה קו החוף, ההצטלבות שלנו לכדי נגיעה. מיד עינינו יפגשו ונוכל לזהות זה את זו. אני מצליח לראות את הגלים הנשברים בקצה. מריח את ריח התפוזים החזק העולה מגן עצי הפרי. יכול אני לטעום את היין הנתסס זה עתה בכרם סמוך. אני רואה את אחיי, עומדים ומחכים מנופפים לי לשלום ובידיהם, רובים... אני רואה את אחיי מסמנים לי לבוא ובידיהם, קליעים... מדליקים משואות וזיקוקי דינור לכבד את בואי. כמה אירוני הדבר ,הים שקט אך בליבי סערה והים בוודאי אינו שקט. אין מילים לתאר, איני מצליח לחשוב צלול כי ההמתנה מערפלת את חושיי.

אבוי,

זיקוק דינור טועה פגע בבטן הספינה. לא חלפה לה שנייה והרגשתי את מליחות הים בפי. חבריי החובלים מנסים למצוא מקלט ומחסה, מקלט מקו האש ומחסה מכתם הימה הגדולה. ראיתי את האוניה שוקעת נעלמת ואיתה חלום הרעות. חזרתי לתהיותיי האם אראך שוב? כמעט נגעתי בך, חלמתי שילדיי משחקים באדמך, הזיתי את עצמי קוצר את תבואתי על אדמך. והנה החלום הולך ונמוג, אלטלנה נפלה!!! אלטלנה נפלה צעקו שוב. היו צעקות, היו זעקות, היו בכיות, ולפתע הכל נדם הים בלע ולא נותר זיכרון. היום לא אראך זה לבטח. מי אלו שם בקו החוף? זאת איני יודע.

איש סיפון מספינת אלטלנה