צלילים.

לה.

התזמורת מכוונת.

שקט.

ציפייה.

הקהל יושב ומתבונן, מחכה לכניסתו של הסולן.

התזמורת מחכה דוממת על הבמה.

הסולן נכנס, המנצח אחריו, והקהל מכבד אותם במחיאות כפיים.

הוא מרים את ידיו,והנגנים מרימים את כליהם, מוכנים לנגן.

בהינף יד, מתמלא האולם שעד כה היה דומם ומת,

בצלילים זעירים ושקטים, המבשרים על התחלה של משהו נפלא.

של משהו יפה ונפלא.

כמו ממקום מרוחק ושליו, נכנס הסולן, הכנר, אל תוך המוסיקה,

בצליל ארוך.

מתגבר, ועוד ועוד. התמוגגות.

זוהי אהבה טהורה.

אהבה למוסיקה ואהבה לחיים ואהבה לעולם.

מלווה בכאב, אבל אהבה.

המתח מצטבר, עוד ועוד, עד שמתפרץ הכל, לתוך משהו עמוק כל כך,

מרגש.

הגבר שלידי מוחה את עיניו עם ממחטה.

המוסיקה נמשכת.

על כל התפתחות, כל מהלך הרמוני, כל נושא חדש, מלודיה חדשה,

על כל אלה אני מתרפקת.

כמה יפה המוסיקה, וכמה מכוערת ואמיתית היא בו בזמן.

אני עוצמת את עיני בעונג.

רוגע.

סערה.

שקט.

הפרק נגמר.

האנשים בקהל מנצלים את ההזדמנות כדי להשתעל,

אני משתעלת עוד כמה פעמים גם בשביל אחר כך.

הפרק השני מתחיל, מלא בקסם. לב היצירה.

כל כך הרבה יופי.

הפרק השלישי, האנרגטי והמקפיץ, כמו מעיר אותי מחלום.

למרות הישיבה הממושכת באולם, אני מרגישה פרץ אדרנלין,

התרגשות כזאת, פרפרים בבטן, כמו הקונצרט הזה שלי ולא שלו.

הוא נותן את נשמתו, נותן את המוסיקה לקהל.

סוף היצירה.

שקט של כמה מאיות השניה. ואז,

הקהל מוחא כפיים, בקצב לא ממש אחיד.

 הידיים כואבות מרוב מחיאות, אבל לי לא אכפת. לי בראש רק דבר אחד.

מוסיקה מוסיקה מוסיקה.

אפשר בכלל להסביר?

בוודאי שלא. 

להסביר מוסיקה במילים?

מוסיקה אי אפשר להסביר.

מוסיקה אי אפשר לראות,

לא להריח,

לא לטעום,

אפילו לא לשמוע.

מוסיקה אפשר להרגיש.

יאן סיבליוס, קונצ'רטו לכינור מס' 1 ברה מינור, אופוס 47.

 כנר- מקסים ונגרוב.

http://www.youtube.com/watch?v=t_Lm-UJCdPU