חנות פרחים-שם זמני

צבעים וריחות  פרק א -1

עציצים מסודרים לפי צבעים, צורות וגדלים. יושבים בשקט ומביטים מעל מדפים, ככל שהמדף צר הוא גבוה ועליו עציצים קטנים, ככל שהוא נמוך הוא מתרחב ועליו עציצים גדולים יותר. עציצים אובליים, עגולים או מרובעים. על המדף התחתון, העציצים הגדולים, הכבדים והמבושמים מעצמם. כולם ביחד יוצרים הרמוניה של צבעים, מושכים את העיין בצורות המגוונות שלהם, מנסים להתחרות בכדים הגדולים העמוסים בפריחות וניחוחות- לא בהצלחה גדולה. העין נמשכת ראשית אל הריח הנידף, האף משמש כחץ המסמן ומוביל את הדרך, לא נותן לעיניים להתרוצץ אל הקירות הממודפים, ממקד אותן בניחוח המגרה, כקסם.

פריחות, ניחוחות, קוצים או גבעולים חלקים, חמישה עלי כותרת או שלשים, מי סופר? בטח לא אני.

ארבעה עלים או עשרים, את מי זה מעניין? לא אותי.

עשר שעות ביום פתוח, ארבע עשר שעות סגור. סגור, אבל לא חשוך ומת, תמיד מנורה או שתיים מאירות. יום אין סופי לאורך כל השנה, מלאכותי. אבל, השמש והירח שוזפים אותי לפי השעות שלהם, שולחים קרניים ארוכות המפזזות דרך הזגוגית המביטה אל הרחוב הסואן.

פרצופים מביטים, בוחנים, מחפשים, ממהרים, יש החולפים אפילו מבלי להביט, יש העוצרים, שואלים את עצמם- אני בטוחה בכך- האם יש לי זמן לקנות פרח? איזה פרח? האם היא תאהב את הפרחים שאקנה לה? האם הפרחים מתאימים לאירוע? האם היא תאהב אותי יותר? ויש הבטוחים בעצמם, יודעים מה הם אוהבים, מה הן רוצות, למה הם אלרגיים. הם נכנסים ומבקשים, מחכים לעטיפה, משלמים וממהרים לדרכם. יש את המתעניינים, הם שואלים את המוכרות לשמות הפרחים, כמה מים לתת ומתי? כמה זמן הפרחים יחזיקו מעמד? והאם יש פריחה בצבעים משלימים? יש המהססים, בודקים ומשווים, לוקחים פרח או שניים בצבע אחד, מעמידים אותם מול פרחים מאותו סוג בצבע אחר, מתרחקים, מסתכלים, מתרחקים יותר ומסתכלים שוב, חוזרים ומשנים את הסדר בו הניחו את הפרחים, משנים את מספר הפרחים מאותו צבע, מנסים גם פרחים מסוג אחר, מגוון אחר. יש שמתייאשים ולא קונים כלום, יש המגיעים להחלטה לאחר זמן רב וקונים את המגוון שבחרו, יש המחליטים על צבע אחד ויש תמיד את אלו שיודעים מראש מה הם רוצים.

כל בוקר המוכרות מוציאות ממני אל הרחוב כדים עמוסי פריחה, מסדרות אותם על מעמדים מיוחדים המשאירים מקום לאלו הרוצים לראות את פנים החנות כאשר הם חולפים ברחוב. מתיזות מים על הגבעולים והעלים, כדי לרענן אותם, מציבות שמשיות כדי שהשמש לא תחרוך פריחתם המהממת.

אני אוהבת לראות איך ראשים מתרוממים כאשר הם מתקרבים לחנות, לא משנה עד כמה הם ממהרים, ככל שקרבתם לפרחים גדולה, כך הם מאטים, האף מתרומם, מגשש את דרכו, הראש מסתובב, כאילו נפתר מעודף העשן והפיח שספג עד כה, כאן הוא מתאושש סופג את הניחוח המרענן. אין צורך במפוחים שיפזרו את הריח, הוא מתפזר לבד, נישא בדרך משלו, נושא עימו הצלה רגעית גם לכאלה שאינם חובבי צבע.

יש את התתרנים, גם הם, ראשם מזדקף, מורם, מחפש, הצבעים, הפריחה, הצורות, יוצרים קשת על פני האדמה, נושאים עמם הבטחה.